צילום: יח"צ
פח האשפה של ההיסטוריה
תערוכה חדשה מציגה מאות אריזות ופרסומות ישנות שמספרות על שנים שבהן עישון נחשב לתחביב רצוי ובמבה ותה היו מצרכים נחשקים במסיבות סטונדטים. האספן אורן פייט מסביר איך חיבתו לפונטים סייעה לשמר חלק מההיסטוריה המקומית המודחקת.
30.06.2016, 09:03 | אלעד בילו
יותר מכל הפרסומות בעבר - אלה לסיגריות היו "פשוט יוצאות דופן. אפשר לעשות תערוכה שלמה רק עליהן", אומרת החוקרת אלכסנדרה נרובליאנסקיה. "מה שממש מרתק בהן לעומת פרסומות לדברים לבית הוא שהן שוות מגדרית. פרסומות למכונות כביסה, לחומרים לשטיפת כלים ובכלל למלאכות הבית פונות רק לנשים ולעקרות הבית, ואילו הסיגריות פונות לשני המינים. אם יש פרסומת שמופיע בה גבר, תהיה פרסומת זהה עם אשה".
נרובליאנסקיה היא אחראית המחקר והטקסונומיה (סיווג שיטתי של עצמים מאותו תחום) של תערוכה חדשה ומרתקת בשם "If History Doesn’t End Up In A Museum It Dies" (אם ההיסטוריה לא מגיעה למוזיאון היא מתה), שנפתחה בגלריית המרכז האקדמי רופין. בתערוכה פריטים משנות החמישים והשישים של המדינה, חומרים פרסומיים ואריזות מזון שחושפים את ההיסטוריה הצרכנית. התערוכה מציגה פריטי מזון בלבד. גם הסיסמאות של הפרסומות הישנות לסיגריות מדהימות את נרובליאנסקיה. "טקסטים דוגמת 'אשה, היא יודעת מה היא רוצה' מרתקים, הם מציגים פרופיל כל כך שונה מהאדם של היום", היא מספרת ומעידה על עצמה כמעשנת: "אנחנו מוקצים חברתית ואומרים לנו 'אוי, מסכנים', אנחנו נחשבים לאנשים שלא יכולים להשתלט על היצרים שלהם. אבל אז הפרופיל היה אחר לחלוטין". כל המוצגים בתערוכה הגיעו מתוך האוסף של אורן פייט, המונה מאות פריטי אפמרה ישראלית (אפמרה, בעברית "חולפות", מציינת משהו זמני מאוד שמיועד להיזרק לפח לרוב). פייט (34) הוא מעצב גרפי ואספן של "פריטים המוגדרים כנוסטלגיים", כך לדבריו, כלומר אריזות וחומרים שיווקיים שקשורים לחברות ישראליות. כל הפריטים בו נסרקים או מצולמים במימונו הפרטי ומועלים לגלריה באינטרנט (flickr.com/photos/safta).
תגובה אחת לכתיבת תגובה