אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מי שקופץ לבן צילום: גטי אימג'ס

מי שקופץ לבן

פרשיית שמלות נייקי הקצרות היא הזדמנות לדבר על ההתפתחויות באופנת הטניס: מהימים שבהם הוכרחו נשים לשחק עם מחוך ועד הרווח הכספי שבחשיפת תחתונים

06.07.2016, 09:07 | תמרה וולמן

לא חסרים אנשים שהתמכרו לטניס כתחביב, ולו רק בשל תדמיתו כענף הספורט האלגנטי מכולם. כיוון שגם אנה ווינטור, עורכת "ווג" האמריקאי והשטן לובשת פראדה בכבודה ובעצמה, מתייצבת בכל יום ב־5:45 בדיוק לשעה של משחק, שווה להתעכב על הקשר שבין הספורט הלבן לאופנה.

"הגרדיאן" קבע לאחרונה שהטניס חווה תור זהב אופנתי. ואולם, לעתים נדמה כי מה שהופך את הספורט הלבן להילולה אופנתית הוא בכלל לא העיצובים, אלא השערוריות.

הסערה של הרגע התעוררה לפני פתיחת טורניר ווימבלדון בשבוע שעבר סביב שמלה שעיצבו בנייקי עבור שחקניות החסות של המותג. השמלות הקצרות באופן שערורייתי הוחזרו למקצה שיפורים עוד לפני שהחלו המשחקים, אך גם זה לא מנע מהן להיראות על המגרש כמו בייבידול והן נאלצו לאלתר פתרונות.

יוג יוג'יני בושאר בשמלת נייקי בווימבלדון השנה | צילום: גטי אימג'ס יוג

 

להתעלף על המגרש

על השאלה מדוע בכלל לשחק בשמלה או חצאית כשברור שאלה לא משרתות את הביצועים, ניסו לענות עוד ב־2001 במגזין המקוון "Slate". המסקנה היתה שהצצה לתחתוני שחקניות היא דרך לתת דחיפה למעמדן ככוכבות ולהעלות את שוויין בחוזי החסויות. הראשונה, אולי, לפצח את הנוסחה היתה גרטרוד מורן, שכבר ב־1949 זעזעה את מגרש החימר בשולי התחרה של תחתוניה.

משחק הטניס כפי שאנו מכירים אותו היום התפתח באמצע המאה ה־19 בבריטניה. מראשית הדרך נהוג היה ללבוש בו בגדים לבנים מהטעם הפשוט שזיעה פחות בלטה בהם. מי שסבלו במיוחד מקוד הלבוש של התקופה היו הנשים שלבשו למשחק חצאיות ארוכות, שרוולים ארוכים, צווארונים גבוהים, כובעים רחבי שוליים, ולמרבה הזוועה גם מחוכים. הלבוש הכבד הצליח לגרום למקרי עילפון, אך אלה, כמובן, נתפסו כעדות לנחיתותן של נשים ספורטאיות לעומת גברים, שזכו ללבוש בגדים מאווררים.

בפרוס המאה ה־20 החל הטניס לצבור פופולריות, ובשנות העשרים העליזות חוקי הלבוש הנוקשים החלו להיסדק. מי שנחשבת עד היום למשחררת הגדולה של הנשים מכבלי הלבוש על המגרש היא הספורטאית הצרפתייה סוזן לנגלן, ששלטה ביד רמה במשחקים לאורך רוב שנות ה־20 והכתיבה סגנון שנחשב לשערורייתי: חצאית "קצרה" עד אחרי הברכיים, חולצות ללא שרוולים, גרבונים לבנים וסרט ראש רחב וצבעוני. סירובה להיכנס למשבצת ה"ליידי" לא הסתכם בסגנון הלבוש - היא גם נהגה לשתות ברנדי במהלך המשחקים ולא פחדה להרים את קולה. מכאן נפרץ הסכר עבור הטניסאיות, והן החלו ללבוש חצאיות ושרוולים קצרים ובגדים חשופים והדוקים. עם כניסתם של כדורי הטניס הצהובים הבוהקים למגרשים במהלך שנות השבעים (המקוריים היו לבנים), לאחר שהתגלה כי הם נראים יותר בבירור בשידורי טלוויזיה, החלו להופיע בין כל הלבן גם כתמים צבעוניים.

ואולם, אם לחזור לשערוריות האופנתיות של ספורט החבטות, יש לשער כי חלק ניכר מהן נובע מחוקי הלבוש של התחרות החשובה בלוח השנה של הטניס. בווימבלדון עדיין מקפידים על לבוש לבן לחלוטין, וב־2014 אף הקשיחו את הכללים: "לבן אינו כולל אופווייט או קרם", עיטורים צבעוניים יהיו רק סביב הצווארון או השרוול ולא רחבים מסנטימטר. איפה אפשר בכל זאת להתפרע? אם השחקן או השחקנית זקוקים לעזר רפואי, כגון תחבושת, עליהם להשתדל שיהיה לבן, אבל לא חובה.

החלוצה סוזן לנגלן שהעזה ללבוש חצאית עד אחרי הברכיים (ולשתות ברנדי במשחק) , צילום: גטי אימג החלוצה סוזן לנגלן שהעזה ללבוש חצאית עד אחרי הברכיים (ולשתות ברנדי במשחק) | צילום: גטי אימג'ס החלוצה סוזן לנגלן שהעזה ללבוש חצאית עד אחרי הברכיים (ולשתות ברנדי במשחק) , צילום: גטי אימג

שערוריית הכתום

החוקים הנוקשים זימנו לאורך השנים פרשיות ספק מצחיקות ספק מקוממות, ומתוך הרשימה הארוכה קשה לשכוח את קרול פגרוס, שהעזה ב־1958 ללבוש תחתונים מוזהבים מתחת לחצאית חושפנית וסולקה מהמגרש; את סרינה וויליאמס, שלבשה ב־2010 שמלה בצבע אופווייט ותחתונים אדומים בוהקים כמחווה לקינוח המסורתי של ווימבלדון, תותים בקצפת, לדבריה; את רוג'ר פדרר, שעלה ב־2013 למגרש בנעליים עם סוליות כתומות ונאלץ להחליפן; ואת האמיץ מכולם אנדרה אגסי, שוויתר על ההשתתפות באליפות במשך כמה שנים משום שטען כי קוד הלבוש הנוקשה פשוט אינו לרוחו.

וויליאמס. מחווה לתותים בקצפת, צילום: גטי אימג וויליאמס. מחווה לתותים בקצפת | צילום: גטי אימג'ס וויליאמס. מחווה לתותים בקצפת, צילום: גטי אימג

תגיות