מומחים, שקרים וזעם

בסוף השבוע שעבר נשא נגיד בנק אוף אינגלנד, מארק קרני, נאום מיוחד, ובו התחייב "להגיד את האמת באופן חסר פשרות". בין היתר, קרני קבע שמאז ההצבעה לעזוב את האיחוד האירופי בריטניה סובלת מ"הפרעת לחץ פוסט טראומתי כלכלית". אבל לא רק הכלכלה בפוסט טראומה אלא, במידה מסוימת, גם הכלכלנים. מזמן לא נראתה חזית כה אחידה כמו בימים שלפני עזיבת האיחוד, שבהם הזהירה מקהלה של מומחים מפני מהתרחיש הזה בדיוק. במבחן התוצאה, זה היה כישלון מהדהד.

ההתעלמות

למה המצביעים מתעלמים מהמומחים? בסקר שנערך ערב משאל העם בקרב 600 כלכלנים מובילים בבריטניה, 88% מהם צפו שעזיבת האיחוד תפגע בצמיחה בממלכה המאוחדת בחמש השנים הבאות. 82% מהם צפו שגם הכנסות משקי הבית ייפגעו. הבריטים שמעו, הלכו לקלפי, ו־52% בחרו לעזוב.

וזה לא רק בבריטניה. גם בארה"ב, שורת כלכלנים ופרשנים מתריעה כבר חודשים כי אין היגיון בתוכניות של דונלד טראמפ, עוד רגע המועמד הרפובליקני לנשיאות. בשבוע שעבר, בסיבוב ההתכתשות האחרון בין טראמפ למומחים, ד"ר לורנס מישל מהמכון למחקר מדיניות כלכלית בוושינגטון האשים את טראמפ בהונאה ובסילוף ממצאי המכון שלו. עד כה, התקפות כאלה על טראמפ נענו בהתעלמות רבתי מצד תומכיו.

השקרים

לפני שצוללים אל חשבון הנפש של הכלכלנים צריך להזכיר שבפני הציבור מוצגת לעיתים תמונה מסולפת. קמפיין תומכי הברקזיט היה רצוף שקרים. כבר בבוקר שאחרי המשאל התברר, למשל, כי להבטחה שעזיבת האיחוד תפנה 350 מיליון ליש"ט בשבוע למערכת הבריאות הבריטית לא היתה אחיזה במציאות. יותר מזה, מנהיגי הקמפיין התבררו כחבורה אופורטוניסטית. הציבור הבריטי גילה שלא היתה שום תוכנית ליום שאחרי המשאל, ובוריס ג'ונסון ונייג'ל פראג', שניים ממנהיגי הקמפיין, כבר הספיקו להודיע על פרישה ("אני רוצה את החיים שלי בחזרה", הצהיר פראג'). מי יודע, אולי הם בכלל לא רצו לנצח?

אבל, זה לא מנחם את הכלכלנים. להיפך: הם הרי היו אלה שהתריעו שהמספרים של תומכי העזיבה פשוט לא מתחברים. וזה לא עזר.

הציבור

יש מומחים שיודעים מי האשמים: הבוחרים, שהתעלמו מהעצות שלהם. זה המסר שעלה למשל בין השורות של מאמר שפירסם פרופ' קנת רוגוף, לשעבר הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית. "האם האוכלוסייה בבריטניה באמת ידעה על מה מצביעים? לחלוטין לא", הוא קבע.

אחרים הציעו הסברים יותר מורכבים. אנדרה ספייסר, פרופ' למנהל עסקים באוניברסיטת סיטי, לונדון, הסביר שיש מגוון הטיות פסיכולוגיות שדוחפות את הציבור לעשות את ההפך ממה שהמומחים ממליצים: אנחנו מתעלמים מעצות שגורמות אי־נוחות חברתית, נמלטים מדיסוננס קוגניטיבי, ובאופן כללי מחפשים דעות שיאשרו את דעתנו. גם אנשים חכמים נופלים במלכודת הזו, מדגיש ספייסר. ובכל זאת, גם השורה התחתונה שלו היא שהציבור לא הצליח לקבל את ההחלטה הנכונה. אם תרצו, זו גרסת הכלכלה ההתנהגותית ל"הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם".

העיוורון

מה שנעדר מהסברים כאלה הוא הכרה בכך שחלק מהכלכלנים לא בדיוק הוכיחו את עצמם - לפני המשבר של 2008 ואחריו. רוגוף בעצמו היה בין הקולות הבולטים ביותר שדחפו למדיניות הצנע ההרסנית באירופה בשנים שאחרי המשבר, מדיניות שאותה האיחוד האירופי אכף בלהט. בדיעבד, הסתבר שההתרעות של רוגוף על סכנות החוב הציבורי נשענו על שגיאות חישוב וטעויות אקסל. וכשזה הרקורד של כלכלנים נודעים כמו רוגוף, האם פלא שהציבור מתקומם נגד האיחוד ונגד מומחים כמותו, במיוחד אחרי שנים של אבטלה גואה?

הפרטים

אבל יש מי שמצביע על נקודה עקרונית יותר. הכלכלנים נוטים לעיתים להסתכל על התמונה הכוללת, המצרפית, ולא להקדיש מספיק תשומת לב לאנשים שמרכיבים אותה. פרופ' ז'אן פיסאני־פרי, יועץ כלכלי בכיר לראש ממשלת צרפת מנואל ולס, מזכיר שבגדול, הכלכלנים נוטים לתמוך בתנועה חופשית של עובדים ובסחר חופשי, כלומר בגלובליזציה. הבעיה היא שלצד היתרונות יש לגלובליזציה גם חסרונות, ואלה לא זוכים למספיק תשומת לב מצד הכלכלנים. "בעוד שהמומחים מדגישים את היתרונות הכוללים של הפתיחות", כותב פיסאני־פרי, "הם נוטים להתעלם, או להמעיט בהשפעות שלה על מקצועות ועל קהילות ספציפיים". גם אם הגלובליזציה תרמה לצמיחה וחילצה מאות מיליונים ברחבי העולם מעוני מרוד, הפירות שלה לא התחלקו באופן שווה. התוצאה היא זעם ציבורי.

המפסידים

מי שמחפש המחשה למגמות שפיסאני־פרי מדבר עליהן יכול למצוא אותה בארה"ב. מחקר מדובר של פרופ' דיוויד אוטור מ־MIT מצא שבין 1999 ל־2011 אבדו כתוצאה מהסחר מול סין 985 אלף משרות ייצור בארה"ב, ובסך הכל 2 מיליון משרות במשק האמריקאי. ההשפעה החיובית שהמודלים חוזים לסחר מול סין, ושאמורה היתה לקזז את ההשפעה השלילית לעובדים לא התגשמה גם אחרי יותר מעשור.

העובדה שבכלכלה תמיד יש מנצחים ומפסידים היא לא תגלית מרעישה. הכלכלנים מודעים לזה, ונוהגים למשל להסביר שאפשר לפצות את המפסידים מהסחר החופשי באמצעות תמריצי מס, קצבאות והכשרה מחדש. לא קל לתרגם המלצות כלליות כאלה לצעדים בשטח, ולא תמיד זה קורה.

המהגרים

אי אפשר להתעלם מהתפקיד המכריע של ההגירה בקמפיין לעזיבת האיחוד או בקמפיין של טראמפ. בבריטניה, המצביעים יצאו נגד העובדים שהגיעו באופן חוקי ממזרח אירופה. טראמפ יוצא נגד מהגרי העבודה הלא חוקיים ממקסיקו. בשני המקרים יש מנה גדושה של גזענות ולאומנות.

אבל גם כאן התמונה מסובכת. הכלכלנים נוטים להסביר שמהגרי עבודה דווקא תורמים לצמיחת הכלכלה, ולא באמת גוזלים את מקומות העבודה של אף אחד. זה גם היה הטיעון שפרס באוזני ד"ר זולט דרבס, ממכון המחקר ברויגל בבריסל, ביום שאחרי המשאל. ועדיין: בשנה החולפת ההגירה (נטו) לבריטניה עמדה על 330 אלף איש. בשנה אחת, הגיע לבריטניה מספר מהגרים ששקול לאוכלוסייה של עיר בינונית כמו לסטר או נוטינגהאם. בריטניה משנה את פניה, וגם זה משהו שלא משתקף בסטטיסטיקות הכלליות של צמיחה או תעסוקה.

האירוניה

אחת המסקנות של פיסאני־פרי, הכלכלן הצרפתי, היא שעמיתיו צריכים לגלות יותר צניעות וגם להקשיב לאנשים מדיסציפלינות אחרות. אז מה אלה אומרים? פרופ' דיוויד רונסימן מאוניברסיטת קיימברידג', אחד מחוקרי מדעי המדינה המובילים בבריטניה, טוען שבבסיס ההצבעה לעזוב את האיחוד עומד "הפער הבסיסי בין אנשים שיכולים לדמיין לעצמם עתיד בעולם המרושת, ואלה שלא. אנשים שנטועים במקום ספציפי, שעובדים בתעשיות שמייצרות מוצרים פיזיים, ושהאינטראקציות החברתיות המרכזיות שלהם לא מתרחשות אונליין - הם אלה שרצו לצאת מהאיחוד. הם הציצו לעתיד שבו אנשים כמוהם נתונים באופן גובר לחסדם של כוחות מעבר לשליטתם. והם צודקים".

המסקנה המתבקשת היא שהכלכלנים, וגם קובעי המדיניות, צריכים להקדיש הרבה יותר תשומת לב לשאלה איך לוודא שגם האנשים שעליהם מדבר רונסימן ימצאו את מקומם במאה ה־21. אפילו לארי סאמרס, שר האוצר בממשל ביל קלינטון, ומשתתף קבוע בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס, כבר כתב דברים ברוח דומה, וקבע שאי אפשר פשוט להכריז שרצון הבוחרים במדיניות כלכלית מקומית יותר מבוסס על כשל לוגי.

עד כה, הדיון הזה, שנמצא בתחילתו, מתקיים ברובו במישור התיאורטי. בינתיים, המציאות עשויה להיות אחרת. כדי להתמודד עם בריחת ההון מבריטניה, שר האוצר ג'ורג' אוסבורן כבר הכריז על כוונה לקצץ את מס החברות, וב־OECD ממהרים להזהיר שבריטניה בדרך להפוך למקלט מס. וכפי שהסביר סימון היקס, פרופ' למדעי המדינה מהלונדון סקול אוף אקונומיס, כשקמפיין העזיבה דיבר על שחרור מ"הביורוקרטיה של בריסל", הכוונה היתה בין היתר לשחרור מתקנות להגנת העובדים. באופן אירוני, האנשים שרצו להימלט משליטת בירוקרטים אנונימיים, עשויים למצוא את עצמם חשופים לכוחות הגלובליזציה במינון גבוה עוד יותר.