למה בלפור לא התחבר לרוטשילד

המסע העיתונאי שלנו בעקבות מה שבאמת קרה במחאה החברתית לא התחיל בחודשים האחרונים, אלא בכלל בפברואר 2013. אז, לילה אחד, הגיעו לידינו הפרוטוקולים הגנוזים של ועדת טרכטנברג. אותה ועדה שהוקמה בקיץ ההוא ב־2011 על ידי ראש המשלה כדי לתת מענה לדרישה של העם לצדק חברתי.

קשה לתפוס את זה, אבל למרות הקיץ ההוא, ולמרות השינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית מאז, בלשכת ראש הממשלה החליטו לגנוז את הפרוטוקולים של הוועדה ל־15 שנה, זמן ארוך מספיק בשביל להישכח מהלב הציבורי.

רק חשיפת "כלכליסט" את הפרוטקולים הגנוזים ב־2013 אפשרה לראשונה לראות את המחאה החברתית מנקודת מבט חדשה לגמרי. מלהיבה, מסקרנת ומרעננת ככל שתהיה, נקודת המבט של המוחים עצמם נחרשה מכל הכיוונים, ובכל מקרה היתה חד־צדדית.

פרסום הקרביים של דיוני ועדת טרכטנברג הפך את הסיפור של המחאה החברתית למורכב יותר, שלם יותר. הפרוטוקולים גילו לנו, למשל, שהפקידים הכלכליים הבכירים בירושלים אמנם הזדהו עם הכאב של המוחים, אבל התקשו להבינו עד הסוף ובעיקר לתרגם אותו לצעדים קונקרטיים. גילינו גם שאפילו הפקידים הבכירים דאז לא האמינו בקונץ פטנט הפוליטי הקרוי "תקציב דו־שנתי", ולמרות הסלידה שלהם, ושל אלה שבאו אחריהם, הקונץ פטנט הזה עוד איתנו.

גילינו גם ויכוחים אידיאולוגיים נוקבים על המדיניות הנכונה בתחום המסים, שתורגמו די במהירות להבדל המתסכל שבין מה שנכון לבין מה שאפשר לבצע כשמדובר במדיניות כלכלית־פוליטית. ולמרות כל זאת, הוועדה הולידה כמה מהלכים משמעותיים, בעיקר כאלו שנוגעים לאוכלוסיית ההורים הצעירים במדינת ישראל.

אבל גם לאחר חשיפת הפרוטוקולים, עדיין נותר חור שחור משמעותי אחד בסיפור של המחאה: כיצד היא נראתה בזמן אמת מתוך עיניו של רה"מ. כיצד הדברים נראו בלשכתו במשרד ובמעונו ברחוב בלפור בירושלים. זו היתה הנקודה שממנה יצאנו לסרט הזה, להבין כיצד זה נראה משם, כיצד ראש הממשלה התייחס למחאה החברתית באמת, בשביל לנסות להבין בקונטקסט אחר את כל מה שקרה אז, ומאז.

עדות אותנטית במיוחד

החלטנו לפנות לחברי ועדת טרכטנברג הבכירים, בדגש על האנשים שהיו הקרובים ביותר לראש הממשלה באותה תקופה. בחודשים האחרונים נפגשנו איתם וראיינו אותם. שמענו מהם כיצד נראו ההפגנות מהצד של מקבלי ההחלטות, כיצד תפסו בירושלים את המפגינים ודרישותיהם, אילו מסרים התקבלו מלשכת רה"מ וכיצד הם תופסים את המציאות הכלכלית-פוליטית כיום, בחלוף חמש שנים.

שניים מהאנשים שראיינו במסגרת זו היו אז מהקרובים לראש הממשלה בנימין נתניהו: מנכ"ל משרדו דאז אייל גבאי וראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' יוג'ין קנדל. הם מביאים לסיפור הזה עדות אותנטית מדרגה ראשונה, גם להלך הרוח בלשכת רה"מ בימים ההם וגם לתפיסה הנוכחית של נתניהו את עצמו כשחקן בזירה הכלכלית בארץ.

לא תכננו שהפרויקט התיעודי הזה - המורכב גם מסרט שאותו תוכלו למצוא באתר "כלכליסט" וגם מראיונות רחבים יותר שיתפרסמו במקביל אליו בימים הקרובים - יראה אור בשבוע שמסמל באופן מובהק כל כך את השינוי שחל בכלכלה הישראלית ובחברה הישראלית בחמש השנים האחרונות. שבוע שבו מורשע בפלילים איש העסקים שהפך לאחד הסמלים הכי שליליים של המחאה ההיא, ומעבר לה - נוחי דנקנר.

המחאה שינתה כמעט הכל בכלכלה, והנפילה החופשית של דנקנר היא עדות לכך. אבל באופן אבסורדי, באותה המידה שהיא שינתה כמעט הכל, המחאה גם כמעט שלא שינתה דבר. לא באופן שבו מתחלק תקציב המדינה ולא ביכולת של זוגות צעירים לרכוש דירה. המחאה גם שינתה את המפה הפוליטית, אבל באותה מידה לא שינתה את השיקול העיקרי שעומד מאחורי ההצבעה של ישראלים רבים בקלפי - העובדה שהציבור חושב כלכלה אבל מצביע ביטחון.

המחאה בעת ובעונה אחת הגבירה את המודעות הצרכנית והולידה יראה תאגידית מפני הצרכן, אבל היא לא שינתה משמעותית את סל ההוצאות של משקי הבית בישראל. והיא בעיקר לא הפכה עדיין את החיים בישראל לנוחים או זולים או אפשריים יותר. הדואליות הזו שנראית חסרת פתרון, היא זו שדווקא טומנת בחובה את השיעור החשוב ביותר שאפשר ללמוד מהמחאה: השינויים קורים, הם פשוט קורים לאט יותר ועמוק יותר ובצורה מופשטת יותר מכפי שאפשר לדמיין.

בימים האחרונים, כשהסרט כבר התחיל ללבוש צורה סופית, התלבטנו כיצד לקרוא לו ולפרויקט כולו. על רצפת חדר העריכה נותרו שמות שאהבנו כמו "סרט מחאה", "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה", "סדק חברתי", "העם דרש", "ועדת שפכטל". לבסוף בחרנו ב"מי הרג את רוטשילד?" שמצביע בעינינו בצורה הכי טובה על התובנות מהמסע הזה. לא תמצאו בפרויקט אדם אחד או גורם אחד שהרגו את רוטשילד, ובכל זאת התמונה שעולה מהסרט ברורה.

לא תמו הסיבות לצאת לרחובות

החברה בישראל אמנם השתנתה לבלי הכר מאז המחאה החברתית, אבל סדרי העדיפויות לא. תהליכי השחיקה בסולידריות ובלכידות החברתית שעוברים על החברה מאז מונעים את חזרתה של מחאה מהסוג ההוא. אבל ייתכן שמחאה מהסוג ההוא היא לא מה שאנחנו צריכים כדי לשפר את החברה שאנחנו חיים בה.

זה עולה בבירור כשאייל גבאי, שהיה אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מסביר כיצד נתניהו איבד עניין בכלכלה עוד לפני המחאה, וכיצד ועדת טרכטנברג הורכבה כך שגבולות הגזרה שלה יהיו ברורים מראש, כשיוג'ין קנדל שהיה ראש המועצה הלאומית לכלכלה מסביר שהשיח הפוגעני שהתפתח מאז המחאה מפריע לא רק לתהליכי קבלת ההחלטות אלא גם לציבור עצמו, כשקרנית פלוג נגידת בנק ישראל מתארת בלשון תמציתית אך ביקורתית כיצד סדרי העדיפויות בתקציב לא באמת השתנו, וכששלומי פריזט, הכלכלן הראשי לשעבר של רשות ההגבלים העסקיים, או אסתר דומיניסיני, מנכ"לית ביטוח לאומי לשעבר, מודים שלישראלים לא נגמרו הסיבות לצאת לרחובות. ובעיקר כשמנואל טרכטנברג, יו"ר הוועדה וכיום יריב פוליטי מוצהר של ראש הממשלה, מתאר את הרגע המכריע בלשכת נתניהו שבו היה ברור שנתניהו לא עומד לקצץ בתקציב הביטחון, וכיצד הבין רק בדיעבד שלשינוי בסדר העדיפויות לא היה באמת סיכוי אמיתי. אז משהו מתבהר פתאום והאמת נעשית ברורה ופשוטה.

ומכיוון שתהליכי העומק של המחאה ממשיכים להכות שורשים, זה עניין של זמן עד שהשינוי יורגש גם בירושלים.