במה נשקיע אם לא באג"ח?

לאורך השנים האחרונות, הידועות לשמצה כ"שנות ריבית אפס", שכנעו אותנו (ואולי גם קצת את עצמם) מנהלי ההשקעות כי בניגוד למניות, לשוק האג"ח יש רצפה. "לא נשאר עוד בשר באג"ח כי הן לא יכולות להמשיך לעלות - הרי יש רצפה בתשואה", הסבירו לנו.

אלא שמסתבר שהרצפה נשמטה. מחצית מהאג"ח של גוש היורו נסחרות בתשואה שלילית ואלה שעוד מגרדות את האפס מלמעלה, ספק אם יצליחו לשמור על היציבות לאורך זמן. מה עושים עכשיו? הפחד הגדול ביותר הוא שכעת יתחילו לשכנע אותנו מנהלי ההשקעות ואנליסטים כי הכללים פשוט השתנו. והחשש הזה מוליד את הפחד הבא שנובע מידיעה כי כללי הכלכלה לא באמת משתנים. היסודות הם תמיד אותו דבר.

ניסיון העבר מלמד כי רגע לפני כל משבר מנסים להסביר לנו, הציבור, בצורה מנומקת ומלומדת מדוע המציאות שנראית אנומלית היא פשוט המציאות החדשה שצריך להתרגל אליה. כך היה עם המדדים המוזרים של "גלגלי עיניים" שהיו חשובים יותר לרגע ממדדים של הכנסות ורווחים ב־2000 וכך היה ב־2008 כשלגמרי השתכנענו שאם בנק שמדורג AAA מוכר ערימה של זבל, גם היא אמורה לקבל את הדירוג המושלם.

הכסף נתקע בבנקים

המשקיע המפורסם ביל גרוס, שמנהל היום את קרן יאנוס קפיטל ומתמחה באג"ח כבר עשרות שנים, הזהיר עוד לפני שבועיים כי הכמות התופחת של אג"ח עם תשואה שלילית משולה לתופעת סופרנובה שתתפוצץ לנו בפרצוף. אתמול הוא הפליא לתאר את המצב חסר ההיגיון בכלכלה העולמית כשהמשיל אותה למשחק המונופול. "אילו רק ראשי הבנקים המרכזיים הבינו יותר במונופול ופחות במודלים כלכליים עתיקים שאבד עליהם הכלח, מצב הכלכלה העולמית היה טוב מעט יותר", כתב גרוס באיגרת החודשית למשקיעים.  

בהמשך הסביר גרוס כי משחק המונופול מבוסס על הזרמה קבועה של הון חדש המשמש לאשראי כשהשחקנים "מבקרים" בנכסים של המתחרים. התשלום הוא זה שמביא לצמיחה ולכלכלה בריאה. במצב הנוכחי, אחרי שנים של הרחבות כמותיות בלתי פוסקות, המערכת עדיין מייצרת לכאורה את הכסף הנדרש למתן אשראי, אך הפגם המהותי הוא בכך שהאשראי שמוזרם על ידי הבנקים המרכזיים "נתקע" בבנקים ולא מועבר הלאה לפעילות מעודדת צמיחה. לסיכום, הזהיר גרוס: "תדאגו שהכסף שלכם יחזור ולא להחזר על הכסף".

אבל במה נשקיע אם לא באג"ח? זו השאלה הגדולה שכרגע אין לאף אחד תשובה סבירה עליה, שכן אם היתה, זרימת הכספים הבלתי פוסקת לאג"ח עם תשואה שלילית היתה נעצרת. בשבועות האחרונים מזכירים יותר ויותר את המונח "כסף הליקופטר" כפתרון של מוצא אחרון לסטגנציה בכלכלה ובשווקים. כך, הבנקים המרכזיים שבעשור האחרון עסוקים בלפמפם כמויות אדירות של כסף לבנקים, פשוט יעבירו אותו בצורה ישירה יותר לאזרחים כדי שאלה מצידם יצאו ויבזבזו אותו. הסתערות הקונים על החנויות אמורה להתניע את הצמיחה.

תדאגו לפנסיה הנעלמת

אבל כל עוד שום דבר לא קרה, עבור הציבור הרחב עכשיו זה כנראה הזמן לשבת על המזומן ולהמתין עד להתבהרות, ולו חלקית של התמונה הגלובלית. היום גם מיטב המומחים וה"גורואים" הפיננסיים מתבוננים במסכים ומגרדים בפדחת בחוסר אונים.

העובדה שעיקר הסיכון במערכת הוא פוליטי ונע סביב השאלה הגדולה אם האיחוד האירופי וגוש היורו יתפרקו, מקשה על הכלכלנים לגבש דעה. המצב מורכב אף יותר עבור מנהלי הפנסיה שלנו, שמחוייבים לייצר תשואות ויהי מה כדי להבטיח את תשלום הקצבה העתידית. במצבם, היעד של רק "לא להפסיד" הוא מעט מדי, כי הם חייבים להרוויח משהו, גם אם אף אחד כבר לא חולם להגיע בקרוב למה שהוגדר בעבר כתשואה סבירה של 4%.

על פי נתוני חברת המחקר האמריקאית מילימן, שמתמחה בין היתר בניתוח אקטוארי, ל־100 תוכניות הפנסיה האמריקאיות הגדולות (שמנוהלות במסגרת החברות) יש כיום גרעון מצטבר של 401 מיליארד דולר ויש להן 77.5% מהכסף הדרוש לעמידה בהתחייבויות לפנסיונרים. לפני 12 חודשים בלבד מצבן היה טוב בהרבה והיה להן כסף לתשלום ל־83.7% מההתחייבויות עם גירעון של 285 מיליארד דולר. כך שאם עושים טייקאוף על דבריו של גרוס – אין מה לדאוג לתשואות שאנחנו לא משיגים היום, תדאגו לפנסיה הנעלמת.