צילום: יח"צ
הויניל של הצילום
בדומה לקמבק של התקליטים, גם מצלמות הפולארויד עושות קולות של חזרה. הכל בזכות מפגש מקרי של יזם אוסטרי ותעשיין הולנדי שמאסו בבנאליות הדיגיטלית
בקיץ 2008 פגש צלם ויזם אוסטרי בשם פלוריאן קאפס, חובב מושבע של מצלמות פולארויד, את אנדרה בוסמן, מנהל ייצור במפעל ניירות הצילום הפעיל האחרון של פולארויד בעיר אנסחדה בהולנד. החברה היתה מצויה באותם ימים בהליך פשיטת הרגל השני בתולדותיה, כשהיא במאבק הישרדות חסר סיכוי מול הצילום הדיגיטלי.
השניים נתקלו זה בזה במקרה באירוע שנערך לציון סגירת המפעל של בוסמן, ובו במקום החליטו להקים את Impossible Project, חברה שתרכוש את המפעל ותציל את הפלטפורמה הגוועת. את השם בחרו כדי להזכיר לעצמם שהם מנסים לעשות דבר שנראה בלתי אפשרי: להחיות מצלמות מכניות שמפיקות תמונות בודדות מנייר, בעידן בו כל טלפון מגיע עם מצלמה דיגיטלית מובנית.
לא כל כך בלתי אפשרי
שמונה שנים מאוחר יותר, ועם 3.1 מיליון דולר שהושקעו במיזם, נראה שהמשימה היתה פחות בלתי אפשרית ממה שהם חשבו. מאז 2010 החברה כבר מכרה כמה מיליוני חבילות של ניירות הצילום שלה, שתואמים את אלו של פולארויד אך ללא המיתוג המקורי, ובאפריל האחרון היא חשפה את המצלמה המקורית הראשונה שלה - Camera 1־I - המוצר החדש הראשון מזה 20 שנה שמשתמש בניירות הצילום של פולארויד.
העיצוב של המצלמה החדשה משלב אווירת וינטאג’, לצד גימור חלק ועכשווי יותר ואפליקציית אייפון תואמת שמאפשרת שליטה עדינה בפרמטרים שונים. מלבד התוספת האחרונה, אופן הפעולה שלה אינו שונה מהותית ונועד לאנשים שמאסו בקלות ובבנאליות של הצילום הדיגיטלי: מכניסים פנימה מחסנית, מכוונים, לוחצים ואחרי כמה שניות המצלמה פולטת את הנייר עליו מצטיירת תוך דקה או שתיים התמונה שצולמה.
בחודש שעבר התחילה המכירה בפועל של המצלמות החדשות, שנמכרות במחיר שמתחיל ב־299 יורו ונשלחות גם לקונים בישראל, כשהיא מלווה במיזם שאפתני בשם “פרוג’קט 8”. בחברה מגדירים אותו כ”פרויקט החלפת התמונות הגדול בהיסטוריה”, והרעיון שמאחוריו פשוט אבל מעניין: החברה פרסמה שמונה בריפים קצרים וכלליים כגון “משהו יפה שראיתי היום” ו“למה הלב שלי דופק מהר”, והציעה לכל מי שרכש את המצלמה לשלוח אליה את התמונה.
לקבל תמונה של ג’ק וייט
לאחר הדד ליין (שיחול מחר, יום שלישי) יוצגו כל התמונות שנשלחו בתערוכה ובאתר הפרויקט, ולאחר מכן תישלח לכל המשתתפים תמונה אקראית של צלם אחר. בין המשתתפים אפשר למצוא את המוזיקאי ג’ק וייט, הצלמת הגרמניה אלן פון אנוורת’ ומעצב האופנה אנתוני וקרלו, המנהל הקריאטיבי של איב סאן לורן.
באופן דומה לקמבק של תקליטי הויניל, גם Impossible Project מציגה תפנית מעניינת ואירונית משהו בשימוש במדיה המצולמת. טכנולוגיית הצילום הדיגיטלי הביאה לכל אחד את היכולת ליצור צילומים מקצועיים למראה ולבצע עליהם אפקטים מורכבים, לשמור ולהפיץ אותן בלחיצת כפתור - אבל נראה שבנקודה כלשהי בקפיצת הדרך העצומה הזו הצילום איבד משהו מהנשמה שלו. בשעה שאינסטגרם החייתה את הסגנון הפולארוידי בתוך העולם הדיגיטלי, ופולארויד עצמה הפכה לעוד חברה שמייצרת מצלמות דיגיטליות חסרות ייחוד, Impossible Project משתמשת באחת הצורות המוקדמות ביותר של צילום אנלוגי כדי להציע למי שמוכן להשקיע את המאמץ דרך חדשה־ישנה לתעד את העולם וליצור אמנות.
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה