הבריטים בחרו לזוז לשוליים

החלטתה של בריטניה לפרוש מהאיחוד האירופי הכניסה לאזור של חוסר ודאות את תפקידה של הממלכה באירופה. כל יום שחולף מעמיק את הבקע שנפתח בין בריטניה לאיחוד האירופי והופך את העתיד למעורפל יותר. מנהיגות האיחוד מעוניינת לקדם בזריזות את התהליך וקראה לבריטניה לנקוט באופן מיידי את הצעדים הנדרשים לפי סעיף 50 לאמנת ליסבון.

הצד הבריטי שרוי באי־סדר וחייב בראש ובראשונה לבחור במנהיג חדש, בעקבות הודעת הפרישה של דיוויד קמרון. עם זאת, רוב הפוליטיקאים הבריטים השלימו עם תוצאות משאל העם שהכריעו בעד ברקזיט, וסבורים כי רצון הבוחרים חייב עתה להתממש באופן שייטיב עם האינטרסים הלאומיים של בריטניה.

ראש ממשלת בריטניה דיוויד קמרון ואמו (מימין) בטורניר הטניס ווימבלדון | צילום: רויטרס

משום שהשוק הפנימי של האיחוד האירופי תמיד היה בעדיפות ראשונה עבור בריטניה, אחת האופציות הנידונות היא המודל הנורבגי: חברות באזור הכלכלי האירופי (EEA).

ניסוי מחשבתי

נורבגיה (כמו גם איסלנד) נהנית מגישה מלאה לשוקי האיחוד האירופי. עם זאת, הגישה לשווקים פנימיים דורשת גם כן כי מדינות אחרות באזור הכלכלי האירופי ייהנו מזכות התניידות מלאה, לא רק עבור מוצרים, שירותים והון כי אם גם עבור עובדים.

האם האופציה הנורבגית תהיה עדיפה לבריטניה מאשר חברות מלאה באיחוד האירופי? ניסוי מחשבתי פשוט עשוי לסייע בכך: חיזרו ארבעה עשורים אחורה ושוו בנפשכם כי צרפת הטילה וטו על חברות בריטית באיחוד האירופי, וכי בריטניה הצטרפה במקום זאת לאזור הכלכלי האירופי. לפי תרחיש זה, משאל העם על ברקזיט היה שואל האם על בריטניה להישאר באזור הכלכלי האירופי. האם הטיעונים שהיו מוצגים לשאלה ההיפותטית הזו היו שונים במקרה זה?

הטיעונים האמיתיים בעד פרישה מתמקדים בשלושה נושאים: התרומה של בריטניה לתקציב האיחוד האירופי, תנועה חופשית של עובדים וריבונות לאומית. בואו נבחן כל אחד בתורו.

קמפיין העזיבה טען כי עדיף להשקיע בזירה הביתית את הכסף שבריטניה מעבירה לקופת האיחוד האירופי כמדינה חברה. למעשה, התרומה הפיננסית של בריטניה לאיחוד האירופי היא קטנה יותר – בהשוואה להכנסה הלאומית שלה – מאשר התרומה של נורבגיה באזור הכלכלי האירופי.

מחנה העזיבה טען גם כי תנועה חופשית של עובדים ממדינות האיחוד מעצימה את סכנת הטרור וגורמת אבטלה גבוהה יותר בקרב בריטיים. אך ניידות למטרת עבודה חלה גם על נורבגיה וכל המדינות החברות באיחוד הכלכלי. אם נניח כי חופש התנועה היה סיבה מרכזית שבגינו ביקשו הבריטים לעזוב את האיחוד האירופי, המודל הנורבגי יהיה בלתי קביל באותה מידה.

וזה מביא אותנו לטיעון השלישי של תומכי העזיבה ולתמה המרכזית: "להחזיר את השליטה" של החוקים והתקנות השולטים בכלכלה הבריטית. המטרה הזו תהיה טיעון חזק אף יותר נגד חברות באיחוד הכלכלי מאשר היא משמשת נגד החברות באיחוד האירופי. תחת האיחוד הכלכלי, בריטניה תהיה מחוייבת עדיין לציית לחוקים ולתקנות שקבעה בריסל, אך תהיה לה השפעה פחותה בהרבה על יצירתם מאשר יש ברשותה כחברה באיחוד האירופי. הלכה למעשה, בתוך האיחוד האירופי, לבריטניה יש השפעה משמעותית על השירותים הפיננסיים, התעשייה החשובה ביותר של כלכלתה. בשורה התחתונה, כל הטיעונים נגד חברות באיחוד האירופי תקפים גם הם, לעתים ביתר שאת, נגד החברות באזור הכלכלי האירופי.

דנמרק נמצאת במצב דומה מאז 1992, אז הצביע ציבור הבוחרים הדני נגד הצטרפות לגוש היורו תחת אמנת מאסטריכט. עתה, הקרונה הדנית צמודה באופן כה הדוק ליורו, עד כי הבנק המרכזי של דנמרק איבד למעשה את עצמאותו. על ידי הצטרפות ליורו, דנמרק לכל הפחות הייתה מרוויחה מושב ליד שולחן הנהלת הבנק האירופי המרכזי.

מרכז לחיים משותפים

השוויצים דחו אפילו חברות באיחוד הכלכלי במסגרת משאל עם. עם זאת, על מנת לעשות עסקים עם האיחוד האירופי בהיקף שבו רצו, ממשלת שוויץ מאוחר יותר נאלצה לקבל את רוב התקנות של האיחוד הכלכלי בכל מקרה, כולל תנועה חופשית של אנשים ותרומות לתקציב האיחוד האירופי.

כפי שממחישות הדוגמאות הללו מהעולם האמיתי, אף מדינה שרוצה להנות מהפרויקט האירופי לא הצליחה לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה. גבולות פתוחים ואינטגרציה כלכלית מחייבים חוקים משותפים. "קערת ספגטי" ובה מנות שונות לכל אחד לא תפעל עבור יבשת שבה יותר מ־30 מדינות קטנות ובינוניות ויותר מ־500 מיליון בני אדם.

זהו משחק האיזון של הריבונות האירופית: כל מדינה נשארת רשמית ריבונית, אך אם ברצונה לשגשג כלכלית, היא חייבת לקבל על עצמה את הנורמות והתקנות המשותפות אשר מאפשרות את חלוקת שוק העבודה חוצה הגבולות. כמובן, אירופה היא לא רק אזור סחר חופשי. היא משמשת גם מרכז לחיים תרבותיים משותפים. משום כך חירות התנועה קוסמת לא רק מנקודת מבט כלכלית.

ישנן מדינות קטנות יותר שנטשו את תפקידן כמשפיעות על עתידה של אירופה. אבל זה מפתיע לראות מדינה עם היסטוריה כה ותיקה של מנהיגות גלובלית כמו בריטניה, נסוגה לפתע לתוך עצמה. לאחר שנטשה את תפקידה ההיסטורי בעיצוב עתידה של אירופה, האם בריטניה תסתפק בתפקיד שולי?

הכותב הוא מנהל המרכז לחקר מדיניות אירופית בברלין. פרוג'קט סינדיקט 2016. מיוחד לכלכליסט