זה לא הביטחון, זו המדיניות הכלכלית

העדויות מהסרט הדוקומנטרי "מי הרג את רוטשילד?" מלמדות שאחת הסיבות המרכזיות לכישלונה של הממשלה לתת מזור למצוקות, שהביאו למחאה החברתית ב־2011, היתה חוסר יכולתו או נכונותו של בנימין נתניהו לערוך קיצוץ בתקציב הביטחון. הקיצוץ שדרשו חברי וועדת טרכטנברג - 3 מיליארד שקל מתקציב הביטחון - היווה מחצית מהסכום שנדרש ליישום מסקנותיה, ומהעדויות עולה כי הוא לא נעשה בגלל התנגדות של הצמרת הביטחונית בראשותו של אהוד ברק, שר הביטחון דאז.

אין ספק שאילו נערך הקיצוץ, המשאבים ליישום המלצות הוועדה היו גדלים בהתאם, אבל מתן חשיבות עליונה לגורם זה בניתוח כישלונה של הממשלה מחמיץ את העיקר.

להגדיל את ההוצאה האזרחית בלי לפגוע בביטחון

כפי שניתן להבין מהסרט, להקמתה של ועדת טרכטנברג קדמו דיון או מחלוקת באשר לגבולות הגזרה המותרים לה. הסרט אינו נוגע במחלוקת הזאת, אבל ניתן ללמוד עליה כשבוחנים את גבולות הגזרה הסופיים שבמסגרתם היא פעלה, ומאופיינים בשני אילוצים מרכזיים ומשלימים.

הראשון הוא שהוועדה פעלה במסגרת התקציב הדו־שנתי של השנים 2012–2011, כלומר אין תוספת תקציבית משמעותית לשם ההתמודדות עם בעיות יוקר המחיה אלא הסטה של משאבים ממקור אחד למשנהו. האילוץ השני הוא כלל ההוצאה, שקובע את שיעור ההוצאה האזרחית של המדינה מהתוצר, ונותר על כנו באותה התקופה. כדי לקבל רושם כללי על המשמעות של אילוץ זה, יש לזכור את הנתון הדרמטי הבא: אם ב־1985 היו הוצאות הממשלה קרוב ל־80% מן התוצר, ב־2012 הן ירדו לשיעור נמוך של 42% מן התוצר, מהנמוכים במדינות ה־OECD.

בניגוד לוועדת טרכטנברג, ועדת המומחים שייעצה למפגינים, ובראשה עמדו פרופ' אביה ספיבק ואני, גרסה כי לא ניתן לספק מענה למצוקות שהביאו את מאות אלפי המוחים לרחובות ללא ביצוע סיבוב פרסה במדיניות המאקרו־כלכלית של מדינת ישראל, ובראשה הגדלה משמעותית של שיעור ההוצאה האזרחית מהתוצר. ועדת המשנה לכלכלה גיבשה מתווה שלפיו יש להגדיל את ההוצאה הציבורית ב־2.5% מהתוצר לשנה, שימומנו על ידי הגדלת המיסוי הישיר. הגדלה זו אמורה היתה להניב לקופה הציבורית 20 מיליארד שקל במחירי 2010, הגדלה שאמורה היתה להתבצע במהלך שלוש שנים.

מקורות ההכנסה הללו לא כללו קיצוץ בתקציב הביטחון. עובדה זו התקבלה בברכה על ידי שר הביטחון ברק והוא זימן אותנו, ראשי ועדת המומחים, ללשכתו. במהלך המפגש הוא

ביקש להחמיא לנו על כך שאנו מבינים את הצרכים הביטחוניים של מדינת ישראל, ושהמלצותינו אינן כוללות קיצוץ בתקציב הביטחון. אבל הסיבה שלא הצענו קיצוץ כזה לא נבעה מהאמונה שאין הצדקה לכך, אלא מתוך הכרה שאין היתכנות פוליטית למהלך.

ריסון תקציבי מגדיל את אי־השוויון החברתי

ללא שינוי מן היסוד במדיניות המאקרו־כלכלית של ישראל, שבמרכזו הגדלה משמעותית והדרגתית של ההוצאה הציבורית, כך שתשתווה לממוצע של מדינות ה־OECD, לא ניתן להתמודד ברצינות עם יוקר המחיה.

לפני כמה שבועות פרסמה קרן המטבע הבינלאומית מחקר המצביע על נזקי המדיניות המאקרו־כלכלית שדוגלת בריסון תקציבי, כלומר הקטנת ההוצאה האזרחית. גישה זו, קובע המחקר, הגדילה את אי־השוויון, עודדה משברים פיננסיים ופגעה בצמיחה הכלכלית. קביעה זו עולה בקנה אחד עם הניתוח וההמלצות של דו"ח המומחים. אבל דומה שקברניטי המשק בשלהם, וממשיכים לדבוק במדיניות הכלכלית שמפגעיה החברתיים העמוקים הוציאו מאות אלפי מוחים אל הרחובות.

הכותב עמד בראש צוות מומחים שייעץ לראשי המחאה החברתית