מדוע האנגליות משלמות יותר על שחקנים?

בחודש שעבר דחתה אודינזה האיטלקית הצעה של ליברפול בשווי 9.2 מיליון ליש"ט על שחקנה, פיוטר זילינסקי, קשר נבחרת פולין. לא עבר שבוע ונאפולי הגישה הצעה בשווי 11 מיליון יורו עבור הקשר ואודינזה קיבלה אותה. מדובר על אותו סכום בדיוק. את של נאפולי אודינזה קיבלה ואת של ליברפול דחתה וביקשה שהקבוצה האנגלית תחזור עם הצעה טובה יותר. כנראה שזו לא תגיע והוא יצטרף דווקא למילאן. אבל הסיטואציה מאוד מתסכלת עבור ליברפול. 

זו תופעה לגמרי לא חדשה וכזו שמתחדדת בחלון ההעברות הנוכחי. הקבוצות האנגליות צריכות לשלם "פרמיום" גדול הרבה יותר על שחקנים. מאמדי פופאנה, סוכן צרפתי שמייצג עשרות שחקנים צרפתים ואפריקאים, הודה בפני "הדיילי מייל", שזו המציאות בשטח - אנגליות חייבות להוציא יותר כסף כדי להביא שחקנים לאי הבריטי. "כשאני מציע שחקן שמשחק בצרפת לקבוצה באיטליה או לקבוצה בצרפת אני יודע שהקבוצות הללו פשוט לא עשירות כמו קבוצות באנגליה. ברגע שאני אומר שיש קבוצה אנגלית שמתעניינת בשחקן, בפרמיירליג או אפילו בצ'מפיונשיפ, המחיר של השחקן צומח בעשרות אחוזים. יש מחירים שונים לאותו שחקן. מחיר לקבוצה האנגלית ומחיר לקבוצה לא אנגלית. המחיר בכלל לא קשור ליכולות של השחקן".

הסכמי זכויות השידור של הפרמיירליג לשלוש השנים הבאות שווים 8.3 מיליארד ליש"ט - עלייה של 70% מההסכם הקודם. פי 2 יותר מההסכם הכי קרוב. והתוצאה היא עלייה אדירה במחירי השחקנים שמגיעים לאנגליה. קבוצות קטנות יכולות להציע סכומי עתק וזה דוחף את המחירים למעלה עוד יותר. קריסטל פאלאס, למשל, קבוצת צ'מפיונשיפ ב-2013, הציעה 30 מיליון ליש"ט עבור מישי בטשואיי ממרסיי. מרסיי קיבלה את ההצעה של "הנשרים" אבל בסוף מכרה אותו לצ'לסי עבור 33 מיליון ליש"ט. הוא אחד מחמישה שחקנים שנמכרו לקבוצות אנגליות ביותר מ-30 מיליון ליש"ט כל אחד הקיץ. ועוד רבים כאלו בדרך. אולי אפילו פול פוגבה יעבור למנצ'סטר יונייטד ב-100 מיליון ליש"ט, סכום שובר שיאים. לא בגלל מה שהוא אלא בגלל מה שהוא יכול להיות בעוד שנתיים, שלוש.  

עד היום הוציאו קבוצות הפרמיירליג יותר מ-400 מיליון ליש"ט בקיץ הזה. ההערכות הן שעד סוף הקיץ יוציאו 1 מיליארד ליש"ט. לשם השוואה, ב-2012 השקיעו קבוצות הפרמיירליג רק 411 מיליון ליש"ט בחלון ההעברות הקייצי. ב-2013 השקיעו כבר 566 מיליון ליש"ט וב-2014 כ-793 מיליון ליש"ט. ב-2015 הוציאו 814 מיליון ליש"ט.

זה לא בהכרח אומר שהשחקנים שמגיעים לאנגליה טובים יותר מאי פעם, אבל זה כן אומר שהם יקרים יותר. הרבה יותר מתמיד.

טים ברידג' מדלויט הסביר ל-BBC את התופעה: "הסכם זכויות השידור הוא זה שמעלה את המחירים, אין ספק. בגלל שלקבוצות יש יותר כסף מזכויות השידור, סביר להניח שהן גם יוציאו אותו".

מה שדווקא מחזק את הקבוצות האנגליות הם חוקי הפייר פליי הפיננסי של אופ"א, וחוקי תקרת השכר של הפרמיירליג (שאינם מאפשרים הוצאה גדולה יותר מהעלייה בהכנסות מזכויות השידור), מאפשרים לקבוצות אנגליות לשמור על הסגל הקיים ולשמור על הנכסים שלהן - גם כשהן בשוק ההעברות ומחפשות שחקני חיזוק.

ווטפורד היתה יכולה להגיד לא להצעה בשווי 38 מיליון ליש"ט על חלוצה אודיון איגהלו. לסטר היתה יכולה לשמור על ג'יימי ורדי מפני ארסנל ולנהל משא ומתן קשוח על על אנגולו קאנטה שעבר לצ'לסי ביותר מ-30 מיליון לישי"ט (וברווח של יותר מ-22 מיליון ליש"ט עבור לסטר שרכשה אותו ב-8 מיליון ליש"ט בשנה שעברה); אברטון יכולה לדרוש 50 מיליון ליש"ט על ג'ון סטונס ועוד. גם ברנלי, קבוצת הפרמיירליג החדשה, יכולה לדחות הצעות בשווי 15 מיליון ליש"ט על בלמה מייקל קין וליברפול לא תמכור את נכסיה בזול.

האם זה הולך להסתיים מתישהו? כנראה שלא. BT, סקיי ועכשיו גם פייסבוק, טוויטר וגוגל ימשיכו להתעניין בזכויות השידור. הסיפורים שתייצר הליגה הזו, עם הנכסים החדשים והמאמנים החדשים, גם כן יעלו את זכויות השידור בהסכם הבא. "הבועה" הזו לא בדרך להתפוצץ בזמן הקרוב.