אבא הוא לא לימון

כשנכדתה הבכורה מעיין היתה בת שנתיים ואמרה לה, "סבתא, אני תולכת לגן", הבינה רוחה אברמן (62) שהיא הולכת לממש את הרעיון שחשבה עליו שנים ולכתוב ספר ילדים הקשור בתפיסת השפה שלהם. "כל כך אהבתי את כל השיבושים המתוקים האלה, ואני חושבת שילדים מדברים עברית מדהימה כי יש להם היגיון יפהפה בתפיסת השפה", מספרת אברמן. "דברים שלנו כל כך מובנים מאליהם כמו 'תפס אותי גשם', להם נשמע מוזר כי איך גשם יכול לתפוס? כדי להבין שיש ביטויים ומטאפורות, צריך לעצור לרגע ולהסביר להם".

כך נולד הספר "מעייני מדברת עברית", שיצא בימים אלה בהוצאת טפר (לגילי 3–6) ועוסק במטאפורות, בביטויי לשון ובאופן שבו ילדים לומדים לדבר ומבינים את השפה.

סביב השאלות של נכדתה רקמה אברמן עלילה על ילדה בגן שלומדת מסביבתה את המשמעויות השונות של המושגים המוכרים כמו כף רגל שהיא לא הכף שאנו מכירים מהסכו"ם, "ראש ההר" (פסגה) שאינו כפי שנתפס על ידיה באופן מילולי כראש שיושב על ההר כמו שהראש שלנו יושב על הצוואר, ו"סחוט", כשאבא אומר זאת הוא לא מתכוון לכך שסחטו אותו כמו לימון, אלא שהוא פשוט מאוד עייף.

אברמן פרשה לפני שנתיים לגמלאות אחרי 30 שנות הוראת לשון בתיכון ברעננה וסיימה קורס של כתיבה יוצרת. היום היא מתנדבת עם משפחה של עולים חדשים מצרפת, שבהתחלה לימדה אותם עברית, ועכשיו היא מלווה אותם בתחומים נוספים.

"אני כל כך אוהבת את השפה העברית ואת תהליך רכישת השפה", אומרת אברמן. "אך טבעי היה שבה יעסוק ספרי הראשון. ניסיתי במהלך השנים להסביר לתלמידים שלי את כל הפיתולים של השפה וכמה שמות ופעלים ניתן לבנות משורש אחד".

איור: נסה ראיין

ספר לכל נכד

היום הנכדה מעיין כבר בת שש ולאברמן יש ארבעה נכדים נוספים שלכל אחד מהם היא כותבת ספר. ספרה הבא יעסוק בתמר שמתגוררת בקיבוץ, הולכת בכל בוקר לבדה בשביל המוביל לגן ובדרך מוצאת עולם ומלואו. השניים הבאים יעסקו ברצון הבלתי מתפשר לעצמאות שנולד מתוך הרצון של בן השנתיים לעשות הכל לבד, ואחד נוסף על הבלגן במכונית של סבתא.

"לכל נכד יש היופי והייחוד שלו, וחוץ מהספרים הפומביים אני כותבת לכל אחד ספר אישי שיקבל בבר או בת המצווה עם כל החוכמות שצבר במשך השנים. כשהייתי אמא צעירה לשלושה ילדים, לא היה לי זמן לזה, ועם הנכדים אני יכולה לעשות זאת".

האימוג'י פוגע בשפה

אברמן מצרה על כך שהאימוג'ים (האימוג'י הוא סמל שנועד לבטא רעיון מסוים או רגש באמצעי תקשורת אלקטרוניים, כמו תוכנת ההודעות ווטסאפ) תפסו חלק משמעותי בתקשורת בין בני אדם. "כשכתבתי את הספר, חשבתי גם על תפיסת הלשון כיום, משום שהאימוג'י מתמצת את הרגשות לתמונה וזה באופן טבעי גורם לוויתור על מילים וביטויים", מבהירה אברמן. "זו סיבה נוספת שקסם לי לכתוב ספר העוסק במילים ומה שמאחוריהן".

כמי שלימדה הרבה שנים, עד כמה הידרדרה השפה בקרב בני נוער בעינייך?

"אני לא רוצה להגיד שכולם מדברים עברית קלוקלת כי אני נמנעת מהכללות. יש בני נוער בעלי עברית מצוינת ועולם דימויים רחב, אבל אני מניחה שמשום שפחות קוראים היום מבעבר, זה ודאי משפיע. יש גם בני נוער שהשפה העברית לא מעניינת אותם, ואני תוהה לפעמים אם זה לא סוג של מרד בהורים שיחלוף. כמו שיש בעולם שינויים טכנולוגיים ואחרים, כך גם הלשון שלנו כל הזמן משתנה וזה מה שהופך אותה לחיה ובועטת. זה נכון שאנחנו מאבדים חלק מהשפה, אבל שפה צריכה להחיות".