הוא רק רצה לבנות

מגיע רגע בחייו של כל הורה שבו הוא מפסיק להכתיב את התוכן, את האסתטיקה, את החיים עצמם. בימי שישי אין קייטנה וכך מצאתי את עצמי בשעה 9:40 בבוקר בגני התערוכה, ב"לגו־פאן — פארק האטרקציות של הקיץ", מעין לונה פארק ייעודי המוגש בחסות שופרסל, שהנוכחות שלה במתחם היתה דומיננטית לא פחות מזאת של אבירי נקסו.

לקחו לאקסטרים

הכניסה ללגו־פאן היתה מהממת חושים. המוח שלי, שעד לפני רגע נמס ברחבת הכניסה האינסופית של גני התערוכה, חטף בומבה מהשילוב של מזגן עז, אורות ניאון תכלכלים וגרסת טראנס ל"Fast Car" של טרייסי צ'פמן. כזאת מתקפה על החושים לא חוויתי מאז האומן 17 (או הניתוח הקיסרי). גם לילד (בן חמש וחובב לגו, במיוחד לגו־צ'ימה ונינג'גו) עף המוח, מהכמויות הבלתי נתפסות של לגו — בריכת לגו שנכנסים אליה עם הנעליים (כואב לעמוד על הלגו יחפים), קולנוע לגו (אולם עם פופים שצופים בו בסרטי לגו על מסך טלוויזיה גדול), משחקי מחשב של לגו, שולחנות עם לגו שאפשר לבנות ועוד כהנה וכהנה.

חלק ניכר מהאטרקציות מיועדות לילדים גדולים יותר ומוגבלות בגיל או בגובה, אך הפלא ופלא — מבוך הלייזר של מלחמת הכוכבים (ואני מצטטת מהקומוניקט: "בהשראת סדרת סרטי Star Wars, הילדים נלחמים בכוחות האופל לבושים בחליפת מגן ורובה לייזר חדשני, המבוך כולו עשוי מקירות אולטרה סגול, ובמיוחד מדיסני הובאה קרן לייזר אמיתית שיורה למרחק של 200 מטר!!"), עמדת משקפי המציאות המדומה ("מתחם קולנוע מציאות מדומה בו יוקרן סרט וירטואלי חדש בהשקעה של 100 אלף שקל!! שהושקעו רק בסרט!!") ומתקן האומגה אקסטרים ("גשר אתגרי להליכה בגובה 8 מטרים וגלישה על אומגה באורך 60 מטרים, אין דבר כזה בארץ!!!!") לא עניינו אותו כהוא זה.

הוא רצה בעיקר לבנות או להשתולל בג'ימבורי שליד המזנון. גם לקח זמן לשכנע אותו להצטלם עם איש המחופש לבאטמן־לגו או לעלות לרכבת חשמלית, המסתובבת במעגלים ואין לה שום קשר ללגו. בסוף הוא הסתובב במעגלים בזמן שאני הרגשתי כמו בסרט של קווין סמית' כשחלקתי רגע עם הטינאייג'ר שהפעיל את הרכבת — הוא היה מובך לא פחות ממני מהאבא ששר שירי עידוד לילדה שלו מהקרון השלישי כאילו היא מתחרה במונדיאל.

פארק הלגו לגו פאן | צילום: מוטי יאיר

אקסטזה מלגו

אני מודה שלקח לי זמן להיכנס לזה. באיזשהו שלב התחלתי ליהנות גם. הרגע המדויק שבו זה קרה היה הרגע שבו גיליתי משחק מחשב של נינג'גו שבו צריך לשבור קוביות לגו שנופלות מהשמיים ולהימנע מפצצות, שזה כמעט כמו פרוט נינג'ה, רק עם לגו במקום פירות. שיחקתי שוב ושוב, שברתי שיא אחרי שיא, עד שאמא אחת ביקשה שאפנה את המשחק בשביל הילד שלה.

לסיכום: בילינו ארבע שעות בלגו־פאן. הצלחתי לא להוציא שקל בחנות הלגו, שרק דרכה כמובן אפשר לצאת בחזרה לעולם האמיתי; שתיתי קפה לא רע בקפיטריה; והילד היה רוב הזמן באקסטזה גמורה. בשביל יום שישי באמצע יולי, באמת אי אפשר לבקש יותר מזה.