איי לייק ניו יורק

מיום שסיים את לימודיו בבית צבי לפני 11 שנה חוזר השחקן והבמאי עידו רוזנברג אל כתלי בית הספר לשני פרויקטים בשנה לפחות. “בית צבי זה בית, ומאז שארתור קוגן מנהל אותו, זה הכי בית”, הוא אומר על מי שמלווה אותו כמורה עוד מימי התיכון בתלמה ילין.

כשהתבקש על ידי קוגן לפני מספר חודשים לביים את המחזמר "איי לייק מייק", שיעלה ב־19 לחודש כפרויקט הסיום של בוגרי בית הספר, הוא זמזם לעצמו את השירים המוכרים מהמחזמר הקאלטי — “מה צריך בסך הכל בן אדם” ו”לחיי העם הזה” אבל לא זכר בדיוק את העלילה.

את המחזמר, סאטירה על החלום האמריקאי, כתב אהרון מגד לשירים של חיים חפר ומוזיקה של דובי זלצר. משפחה תל אביבית מקבלת מכתב מחבר בניו יורק שמספר כי בנו עומד להגיע לארץ. האמא מחליטה כי בתה תמרה תתחתן איתו עוד לפני שהוא נוחת בארץ ומפנטזת שבעקבותיהם תיסע המשפחה לאמריקה. אלא שהתוכניות משתבשות כשהוא מתאהב במדינה ומחליט להישאר פה בקיבוץ.

בוגרי בית צבי בקטע מ"איי לייק מייק" | צילום: עדי גולדשטיין

ילדות דפוקה

“הדבר הכי עצוב הוא שהמחזה נכתב לפני 50 שנה ושום דבר לא השתנה. מלחמת ששת הימים כל הזמן ברקע וחשוב לי להדגיש את זה בסיפור. יש במחזה טקסטים שזה נורא כמה שהם רלוונטיים. יש בי כעס מאוד גדול על המדינה שלנו. על כך שהיתה לנו ילדות דפוקה. כי כשילד גדל ומתפוצצים לידו אוטובוסים ובתי קפה זה מצלק. היום כשדוקרים במצעד הגאווה או מפגעים בשרונה אני מתכווץ וזה מחזיר אותי לתמונות הזוועה ההן.

אם בחלום האמריקאי עסקינן, רוזנברג עצמו הופתע מעד כמה קרוב המחזה לדברים שעוברים עליו לאחרונה: “זה מטורף שלפעמים דברים שקורים לי בעבודה משיקים למה שקורה לי בחיים”. בעוד חודש יקח הפסקה מקריירת התיאטרון המשגשגת שלו, הכוללת תפקיד ראשי כטוני ב”סיפור הפרברים” וכריסטיאן ב”סירנו דה ברז’רק” בקאמרי ויעבור לחיות בניו יורק עם בן זוגו הנוסע ללימודים, קרוב לאחיו שמתגורר בעיר כבר שנים.

המטרה אינה לכבוש את ברודווי, אף כי הוא כמובן ישמח אם זה יקרה, אלא פשוט קצת לנוח בתור התחלה. “מאז שסיימתי את בית צבי אני כל הזמן במסגרת, שזה מאוד טוב ומאוד פולני, אבל בא לי פעם אחת לעשות משהו בלי מסגרת ובגיל 32 הגיע הזמן. בשנתיים האחרונות נוצרה שחיקה וההזדמנות לנסיעה הזאת הגיעה בזמן. הרעיון לעשות הפסקה ולקחת אוויר עלה עוד לפני שפגשתי את אלעד (בן זוגו) ואז החלומות שלנו התחברו והחלטנו שעושים את זה”.

עידו רוזנברג. "יש בי כעס גדול על המדינה. על כך שהייתה לנו ילדות דפוקה. כי כשילד גדל ומתפוצצים לידו אוטובוסים ובתי קפה זה מצלק | צילום: עמית שעל

תפקיד ראשי זה לא כיף

הגעת לטופ ב”סיפור הפרברים”, דווקא עכשיו לעזוב?

"איזה טוויסט בעלילה?!”, הוא צוחק. ראשית אני חמור עבודה בצורה כפייתית. בחיים לא הייתי לוקח הפסקה לפני שהייתי נאבק ונלחם להגיע לאן שהגעתי. תתפלאי לשמוע שתפקיד ראשי זה לא כזה כיף, זה קשה וזו אחריות רבה כלפי הקהל. תיאטרון כבר לא מלחיץ אותי בכלל, אין יותר פרפרים וזה טוב כי אני מרגיש שאני עולה נינוח ומקבל את הקהל בכיף".

המצב במדינה היווה טריגר לנסיעה?

“המצב במדינה כל הזמן מהווה טריגר. זה לא קטע של ימין ושמאל, פשוט לא כל כך טוב פה. אני לא מפנה עורף למדינה שלי ולא יוצא נגדה, אני ממש לא גיבור גדול, לא מתעסק בפוליטיקה ואת הדעות שלי אני שומר לעצמי ולקרובים לי, אבל יש דבר אחד שכולם יכולים להסכים עליו והוא שקצת קשה פה".