"נניח שאתה אספן ומעניין אותך לאסוף גם וידיאו ארט", אומר איש האמנות טל דנאי, "מה תעשה, תיסע לניו יורק כשיש תערוכה עם וידיאו ארט? בשביל עבודת וידיאו של חמש דקות שאתה אפילו לא יודע אם אתה רותה תטוס עד שם? מישהו צריך לייצר פלטפורמה שתאפשר לי כאספן פוטנציאלי לדעת מה יש".
בעידן היוטיוב לא מסובך לאתר תכנים מצולמים מכל העולם, אבל אמני וידיאו לא ששים להעלות את יצירותיהם לרשת מחשש להעתקה. מה עושים? בשביל זה צריך "אנשים משעממים" כמו דנאי (51), כך הוא מגדיר את עצמו, שמיזם האמנות החדש שלו Vidivit, פלטפורמה להצגת וידיאו, תופס תאוצה בימים אלה. "אותי מעניין רק לסלול כביש. מה ייסע עליו? אלוהים יודע. באיזו מהירות הוא ייסע? אני גם לא יודע, אבל הנגישות לא קיימת. אני רוצה ליצור את הנגישות".
הכביש של דנאי, שכבר פועל בכמה מלונות, מסעדות ומשרדים בתל אביב, הוא מנגנון המאפשר ליוצרי וידאו ארט למכור את עבודותיהם ולעסקים או אנשים פרטיים לשכור (ובעתיד גם לקנות) את העבודות. הם שוכרים במחיר של כמה עשרות דולרים לחודש יצירות וידאו ארט מקוריות המתחלפות בזו אחר זו והמוצגות על טלוויזיות או דרך מקרן בלובי, בחדרי השינה, במסדרונות העסק או על קיר המסעדה.
בלובי מלון לאונרדו ניקס שזה עתה נפתח בתל אביב, בינות לפוחלצים, תלויות שתי טלוויזיות ובהן לא משודר אף ערוץ, אלא מוצגות עבודות וידיאו מתחלפות. היצרות מתאימות לאווירת הג'ונגל של הלאונג' ובעלות קצב מהיר, דוגמת עבודתו של Antonello Matarazzo האיטלקי ובה בחורה העושה פנטומימה של שפריריות, חרקים וחיות שונות.
גם במלון לאונרדו Art שבעיר ובמסעדת Quattro של אביב משה מוקרנות עבודות וידיאו מתחלפות. במלון נורמן עבודות הוידיאו מוצגות דווקא בחדרי המלון ולא בלובי. "הרוב הרי תושבי חוץ", מסבירה ליאת הדר שרביט, מנכ"לית Vidivit, "ומה יש בטלוויזיה? סדרות שלא מסונכרנות עם אלה מהבית, המון ערוצי חדשות שלא עושים טוב, ואין שום דבר של הירגעות. אז יצרנו את הערוץ שלנו בו ארבע יצירות מוקרנות זו אחרי זו".
החברה מאפשרת בעצם לשוכרים להשתמש בנכס אחד או בכמה מעולם האמנות מבלי להוציא עליו את שוויים האמיתי ומבלי להיכנס לעלויות ביטוחיות. דנאי מסביר שהחברה, שהיא חלק מחממת ההיי טק The Time של אילן שילוח וניר טרלובסקי, נולדה "מתוך צורך שקיים בשוק. יש עשייה נרחבת של וידאו ארט שהיום הוא מושג מאוד רחב, בעצם כל ויז'ואל בתנועה, ואין לו כמעט שוק. השוק שלו הולך ונוצר תוך כדי שאנחנו מדברים". למיטב ידעתו של דנאי הוא היחיד בעולם שזיהה ומחזיק בתשתית שכזאת ליצירות וידיאו.
יצירותיהם של מעל 40 אמנים מכל העולם מוצגות בפלטפורמה של Vidivit. בהם מארק טיצ'נר, קבוצת AES+F הרוסית המצליחה, האמנית הסינית המפורסמת Cui Xiuwen עודד הירש, Ezra Wube ועוד.
החברה מחזיקה באקסקלוסיביות אונליין על העבודות בקטלוג שלה, כלומר רק היא רשאית להשכיר או למכור יצירה שלא דרך הגלריה המייצגת את האמן. בעל עסק בעולם המעוניין במסדרון עכשווי ותוסס שולח לשרביט ולשתי האוצרות שעובדות איתה תמונות של המקום. כך, במקום לצפות במאות העבודות מהקטלוג של Vidivit או ללכת לראותן, הם בחברה שולחים לבעל העסק רשימה קצרה של יצירות שיכולות להתאים לחלל ולקהל שלו, ממנה יבחר כמה.
Vidivit היא בעצם מעיין נטפליקס לוידיאו ארט, כלומר לא גלריה שאליה הלכת וקנית יצירה אחת, אלא השכרה או קנייה עבור עסק "שמחפש לוק אנד פיל ואווירה נכונה", אומרת שרביט, "אנחנו מציעים להם חוויה שהיא סוג של ריגוש מתמשך, אתה כל הזמן מחליף את האמנות".
בניגוד לציור, לוידיאו ארט אתגרים נוספים של הגנה, מניעת העתקה וחתימה. לכן על כל עותק יש זיהוי דיגיטלי שפיתחו ב־Vidivit המוכיח את האותנטיות שלו, כך שאם מישהו יטען אחרת "אז שלך מזוהה דיגיטלית, זה משהו שהיום לא קיים", טוען דנאי.
בדרך כלל, כשאספן קונה וידיאו ארט, הוא מקבל מהגלריה או מהאמן עותק עם תעודה. אבל "בעוד עשרים שנה לך תחבר ביניהם", ממשיך דנאי. "הרי עוד עשר שנים ישתנה הפורמט הדיגיטלי ומה תעשה עם הכל? זה כאילו קנית אוסף קלטות בסלילים".
לטענת דנאיהם מתגברים על השינויים הטכנולוגים שיחולו ש"אף אחד לא יודע מה הם יהיו", לדבריו, "המערך הדיגיטלי העולמי ישתנה לחלוטין, ואם בעתיד תחזיר לנו עבודה ותגיד אני לא יכול לשדר אותה, תחליפו לי, נדע מה לעשות".
לא התפרסמו תגובות לכתיבת תגובה