הון אנושי: משקפיים ורודים

כשיצאתי מהבית בשעות הערב המוקדמות של יום חמישי שעבר נזכרתי ב־14 ביולי 2011, חמש שנים בדיוק לפני כן, אז ראיתי בשדרות רוטשילד את הרגעים הראשונים של המחאה החברתית. גם הפעם, אף על פי שלא הייתי בכיוון, החלטתי לעבור ברוטשילד. השדרות היו ריקות, אם כי בימים שחלפו מאז דווקא נעשה ניסיון לחדש בהן את המחאה. אני, מצדי, מצאתי את עצמי קרוב לשם גיאוגרפית ורחוק רוחנית: במסיבה השנתית של Eye Society, חנות למשקפי יוקרה ברחוב דיזנגוף.

המקום היה מלא בצעירים וצעירות, יפים ויפות, שבניגוד לחבריהם המוחים יכולים להרשות לעצמם לקנות משקפי ראייה ומשקפי שמש במחירים שנעים בין 1,000 ל־6,000 שקל. הדי.ג'יי ניגן בעוז והאלכוהול היוקרתי חולק בחינם, ואני שקעתי בשיחה עם דניאל סקאל, בנו של קמעונאי־העל מאיר סקאל וחבר קרוב של בעלי Eye Society לירון שלומוביץ. אמרתי בדאגה שאני מכיר מעט מאוד צעירים שיכולים לעמוד במחירים שהחנות דורשת. לו זה דווקא גרם לחייך: "כאן לא תמצא דברים פשוטים כמו של קרולינה למקה", הוא הסביר. "אלה חבר'ה שמבינים באופנה", התגונן שלומוביץ עצמו. "יש פה גם סתם סטודנטים שבאו לקנות משקפיים ב־3,000 שקל. הם חוסכים בדברים אחרים".

דניאל סקאל | צילום: דנה קופל

אלינור קופלר, בתו של בעלי סופר־פארם ליאון קופלר וחברה נוספת של שלומוביץ, באה לפרגן. "חזרתי לארץ אחרי שסיימתי בהצטיינות לימודי מינהל עסקים ב־NYU", היא התלהבה. שאלתי אם היא מרגישה שאנשים שונאים אותה כי היא בת עשירים. "מה פתאום!", היא ענתה. "אני ממש לא מרגישה את זה, מדהים בישראל. יש ים וחוף".

אחיה הגדול שון, שגר במיאמי, עובר בקרוב לעבוד ביוניליוור בלונדון ומתכוון להשתלב בעתיד בעסקיו של אביו, נשמע אחרת. "יש שנאה לאנשים מצליחים ועשירים בארץ. אני מרגיש את זה כשאני מגיע לכאן", אמר ושאל איפה אני עומד בכל זה. אמרתי לו שאני לא שונא עשירים, אבל חושב שתחושת המרמור של הציבור לעתים מוצדקת, ונתתי כדוגמה את פערי המחיר בין סכיני הגילוח בישראל ובאנגליה. "צריך להבין שישראל היא מקום מיוחד", הוא השיב. "אנחנו אי, וכדי להחזיק אי המחירים צריכים להיות גבוהים. אבל זו לא הסיבה שבגללה אנשים שונאים עשירים. יש כאן משהו עמוק יותר".

מימין לירון שלומוביץ, אלינור ושון קופלר ודקל שלומוביץ | צילום: דנה קופל

בניסיון להבין את הקסם הממושקף, ניסיתי דגם משקפי שמש שאמור להיות קל במיוחד. דניאל סקאל שאל אם אני מרגיש בהבדל. האמת שלא ממש הרגשתי, אבל כדי לא לצאת טמבל אמרתי שיש בזה משהו. אחר כך דיברנו ביזנס, וסקאל הבן אמר: "השוק הקמעונאי מוצף מדי וזה פוגע במכירות. גם בשדה התעופה יש בעיות. כיוון שהרבה מאוד אנשים עוברים דרכו נתב"ג גובה מהחנויות כסף על כל אדם שנכנס, אבל אנשים כבר לא קונים בסכומים שבהם קנו בעבר".

יום למחרת קפצתי שוב לרוטשילד, לבר ה"זו־זו" שאירח שלושה אנשים ששיחקו תפקיד מרכזי במחאה החברתית ובתגובת הממשלה אליה. השלושה היו סתיו שפיר, מנואל טרכטנברג וגדעון סער, שספג ביציאה צעקות מפעיל חברתי ששאל איך הוא מעז להשתתף באירוע כזה לאחר שהיה חבר בממשלה שדיכאה את המחאה. בתוך הבר, לעומת זאת, היה חצי ריק והקהל פיהק משיעמום. בחנות המשקפיים זה לא היה קורה.

גדעון סער | צילום: נמרוד גליקמן