אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
העליון מציג: "מבחן בוזגלו" - רק להיפך

העליון מציג: "מבחן בוזגלו" - רק להיפך

בית המשפט העליון ביטל פיצוי שנקבע על ידי המחוזי ל"משקיעים מתוחכמים" שאיבדו את כספם בהשקעה כושלת, ובהם שבתאי אדלסברג, אבי ורטהיים ואדי שלו. השופטים צבי זילברטל ויצחק עמית הבדילו בינם לבין ציבור המשקיעים: "הם בחרו במודע לצאת להרפתקה פיננסית"

25.07.2016, 12:12 | משה גורלי

האם מנהל השקעות צריך לפצות משקיעים לאחר שהוריד את כספם לטמיון? בית המשפט העליון הפך לאחרונה את החלטת המחוזי בתל אביב לחייב את אורי מיליקובסקי, מנהל קרן ההשקעות נובה ויז'ן, לפצות שמונה ממשקיעיו ב- 6.5 מיליון שקל. לאחר שהמשקיעים איבדו את כספם אצל מיליקובסקי, הם איבדו גם את הפיצוי אצל שופטי העליון צבי זילברטל ויצחק עמית, אל מול דעת המיעוט של אליקים רובינשטיין, שתמך בעמדת השופט המחוזי יהושע גייפמן. ה"תיקו" הזה בין ארבעת השופטים מלמד על ערפל נורמטיבי בשאלה עקרונית בעלת השלכות רוחב – מהן גבולות האחריות של מנהל השקעות.

קראו עוד בכלכליסט

15 משקיעים שונים, שניתן לכנותם "מתוחכמים", נענו למצגת המפתה של מיליקובסקי להשקיע לפי "מודל 50 המניות", המבוסס על השקעה במניות של 50 חברות אמריקאיות הנסחרות בבורסות בארה"ב. המודל, כך שכנע מיליקובסקי, מניב תשואה גבוהה מזו שבמדד S&P 500.

בין המשקיעים היו יזם ההייטק אריה מרגי, שהיה מעורב במספר אקזיטים, אדי שלו, ממקימי קרן ההון סיכון ג'נסיס, שבתאי אדלרסברג, מנכ"ל ויו"ר אודיוקודס, איש העסקים אבי ורטהיים, אחיינו מוזי ורטהיים, עו"ד יוסי עבאדי ואחרים. כל אחד מהמשקיעים נפרד, תחילה לטובת מיליקובסקי ואחר כך בכלל, מסכומי כסף שנעו בין 100,000 ל-300,000 דולר.

ואכן, ממועד הקמת הקרן בפברואר ועד ליוני 2006 השקיעה הקרן לפי מודל 50 המניות. אבל, לאחר שההשקעה סבלה מירידות, נלחץ מיליקובסקי, יצא מהמניות, ושם את כל הכסף באופציות עתירות סיכון גבוה. "ריצה אל תוך האש", הגדיר המומחה מטעם המשקיעים את המהלך. ואכן, הכסף עלה באש. תוך חודש הפסידו המשקיעים תשעים אחוז מכספם. באמצעות עוה"ד ארי מילשטיין ומשה ברהוד ממשרד יוסי אברהם, טענו המשקיעים לרשלנות רבתי מצדו של מיליקובסקי, שעל דעתו, מבלי ליידע אותם ומבלי לקבל את רשותם, השקיע את כספם באופציות מסוכנות ולא במניות יציבות, כפי שהבטיח במצגת. מיליקובסקי, באמצעות עו"ד בעז בן-צור טען ששיקול הדעת שלו שמעוגן בתקנון הקרן ולא במצגת, הוא רחב ואינו מוגבל רק למניות.

זילברטל ורובינשטיין הציגו את שתי העמדות המנוגדות בפסק הדין של העליון. זילברטל קיבל את עמדת מיליקובסקי. "המסמך המחייב הוא תקנון השותפות", קבע, ולכן המשקיעים "היו נכונים לקחת על עצמם השקעה באופציות שהיא השקעה שטומנת בחובה סיכונים רבים (אך גם סיכויים)".  מנגד, רובינשטיין קיבל את עמדת המשקיעים. להבדיל מזילברטל, הוא מתמקד במצגת ולא בתקנון. "המשקיעים ציפו, באופן סביר, שינהג על פיה", קובע רובינשטיין, והמשיך: "אם נקבע כי אין בכך כדי להשפיע על בחינת ההתרשלות (של מיליקובסקי – מ.ג.), נעניק בכך "כרטיס פתוח" למנהלי השקעות, ולבעלי מקצוע בכלל, להציג מצגי שווא ללקוחותיהם, ולכסות על כך באמצעות הסמכה כללית רחבה ומאוחרת בסעיף אחד מבין סעיפיו הרבים של חוזה ההתקשרות (ובענייננו התקנון). מסופקני אם ראוי לעודד התנהלות כזאת. כשלעצמי סבורני, כי אי היידוע של "מעבר חד" למודל אחר, מעלה גם שאלה קשה של תום לב".

שבתאי אדלרסברג, מנכ"ל ויו"ר אודיוקודס, צילום: יובל חן שבתאי אדלרסברג, מנכ"ל ויו"ר אודיוקודס | צילום: יובל חן שבתאי אדלרסברג, מנכ"ל ויו"ר אודיוקודס, צילום: יובל חן

ראש קטן או לראש גדול

"אבל כשמדובר במשקיעים 'מתוחכמים', בית המשפט לא יתערב"

ההבדל בין זילברטל לרובינשטיין משקף את הדילמה הקלסית בין שתי גישות משפטיות אפשריות. בין 'ראש קטן' ל'ראש גדול', בין מצוי לבין רצוי וראוי, בין פורמליזם למהות, ואם תרצו, גם בין משפט לצדק. המסורת של בית המשפט העליון נוטה דווקא לכיוון של רובינשטיין – לחתור לתוצאה צודקת ולא למצוא איזה סעיף שנחבא ב"אותיות הקטנות", שמאפשר להכשיר את העוול. בפסיקות צרכניות רבות החיל בית המשפט משטר הוגן וראוי בין צדדים להסכם, במיוחד כאשר המצג או המצגת לצרכנים היוו את הגורם הבולט, ולמעשה המרכזי והיחיד, שהיו המניע להתקשרות.

מי שהכריע כאן בין זילברטל לרובינשטיין היה השופט יצחק עמית, ש"בחר" גם הוא בתקנון ולא במצגת, כלומר בראש הקטן ולא בראש הגדול. "אין בתקנון התחייבות להשקיע את הכספים אך ורק על פי מודל זה (מודל 50 המניות – מ.ג.), כתב עמית, " ולמעשה, ניתן לאורי אור ירוק להשקיע את הכספים על פי שיקול דעתו. בנסיבות אלה, הגם שניתן להבין לליבם של המשיבים-המשקיעים שאיבדו את השקעתם, איני רואה להטיל אחריות על אורי".

איך ניתן להסביר את עמדת הרוב? ייתכן שהוא מצוי בגישת השופטים למשקיעים שניתן למצוא בה נימה מתריסה ומקטרגת. הם "מצויים בעולם העסקי ובחרו במודע לצאת להרפתקה פיננסית", כתב זילברטל

 וזה הסאבטקסט - מדובר במשקיעים מתוחכמים שבחרו להתקשר בחוזה עם מנהל השקעות שישקיע עבורם, ועכשיו לאחר שהפסידו, הם מצפים מהשופטים, לפסוק שיש לפצותם. "אין אנו עוסקים בהגנה על הציבור הרחב המשקיע באמצעות מוסדות פיננסיים ומנגנונים מוסמכים ומורשים", מוסיף זילברטל ומבחין בינם למשקיעים "רגילים". כלומר, משקיעים רגילים היו מקבלים בסיטואציה דומה פיצוי ואולי אפילו ביטול ההסכם והשבת מלוא כספם, אבל כשמדובר במשקיעים "מתוחכמים", בית המשפט לא יתערב, גם בהינתן מצג שווא רשלני שקוב לכדי הטעייה ואפילו תרמית.

אפשר לראות בכך סוג של "מבחן בוזגלו" הפוך במשפט האזרחי: בית המשפט מגן על החלשים, לא על החזקים.

תגיות