אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
משקיעים "מתוחכמים" לא יזכו להגנת ביהמ"ש צילומים: תלם יהב, אלכס קולומויסקי

משקיעים "מתוחכמים" לא יזכו להגנת ביהמ"ש

ביהמ"ש העליון בחר להיצמד לסעיף פורמלי בתקנון של קרן הגידור נובה ויז'ן, ופטר את המנהל שלה מתשלום פיצויים למשקיעים שאיבדו אצלו את כספם. הנימוק בפסק הדין: "המשקיעים מצויים בעולם העסקי, ואינם נמנים עם הציבור הרחב"

26.07.2016, 08:45 | משה גורלי

נראה שאחת לכמה זמן בית המשפט העליון זונח את המהות ומאמץ את השיפוט הפורמליסטי הצר שנצמד ללשון היבשה של החוזה. כך קרה בתיק של קרן הגידור נובה ויז'ן. השופטים צבי זילברטל ויצחק עמית הפכו את החלטת המחוזי בתל אביב לחייב את אורי מיליקובסקי, מנהל הקרן, לפצות שמונה ממשקיעיו ב־6.5 מיליון שקל, לאחר שאיבד את כספם. השופט אליקים רובינשטיין, שתמך בעמדת שופט המחוזי יהושע גייפמן, היה בדעת מיעוט. ה"תיקו" הזה בין ארבעה שופטים מלמד על ערפל נורמטיבי בשאלה העקרונית מהן גבולות האחריות של מנהל השקעות, אך יותר מזה ‑ על המתח שבין שתי גישות שיפוט.

שמונת המשקיעים נענו למצגת של מיליקובסקי שבעזרתה הוא הציע להם להשקיע ב־50 חברות אמריקניות הנסחרות בבורסות בארצות הברית. אלא שבשלב מסוים מיליקובסקי הסיט את כל הכסף לאופציות עתירות סיכון, ובתוך חודש הפסידו המשקיעים 90% מכספם.

באמצעות עורכי הדין ארי מילשטיין ומשה ברהוד ממשרד יוסי אברהם, טענו המשקיעים לרשלנות רבתי מצד מיליקובסקי, שבלי ליידע אותם ובלי לקבל את רשותם, הוציא את כספם מהמניות היציבות והשקיע אותו באפיק בעל סיכון גבוה. מיליקובסקי, באמצעות עו"ד בעז בן־צור, טען שתקנון הקרן מאפשר לו לבצע הסטה של הכספים ממניות לאופציות.

מימין: השופטים צבי זילברטל ואליקים רובינשטיין, צילומים: תלם יהב, אלכס קולומויסקי מימין: השופטים צבי זילברטל ואליקים רובינשטיין | צילומים: תלם יהב, אלכס קולומויסקי מימין: השופטים צבי זילברטל ואליקים רובינשטיין, צילומים: תלם יהב, אלכס קולומויסקי

השופט זילברטל קיבל את עמדת מיליקובסקי, וקבע ש"המסמך המחייב הוא תקנון הקרן", שמשמעו שהמשקיעים "היו נכונים לקחת על עצמם" השקעה באופציות המסוכנות. להבדיל ממנו, השופט רובינשטיין סבר שהתנאים שצוינו במצגת הם המחייבים: "המשיבים ציפו באופן סביר שינהג על פיה. אם נקבע כי אין בכך כדי להשפיע על בחינת ההתרשלות, נעניק בכך 'כרטיס פתוח' למנהלי השקעות, ולבעלי מקצוע בכלל, להציג מצגי שווא ללקוחותיהם ולכסות על כך באמצעות הסמכה כללית רחבה ומאוחרת בסעיף אחד מבין סעיפיו הרבים של חוזה ההתקשרות. מסופקני אם ראוי לעודד התנהלות כזאת. כשלעצמי סבורני כי אי היידוע של 'מעבר חד' למודל אחר מעלה גם שאלה קשה של תום לב". מי שהכריע היה השופט עמית, שבחר להיצמד לתקנון הקרן.

ההבדל בין זילברטל לרובינשטיין משקף את הדילמה בין שתי גישות משפטיות: בין פורמליזם למהות, ואפשר אף להגדיר זאת ‑ בין משפט לצדק. באופן מסורתי בית המשפט העליון נוטה לכיוון של רובינשטיין, כלומר לחתור לתוצאה הצודקת, ולאו דווקא להיצמד לסעיף נחבא באותיות הקטנות של החוזה שמכשיר את העוול.

מדוע בית המשפט חרג הפעם מהמסורת של היצמדות למהות? נראה שהתשובה על כך מצויה בזהות ה"קליינטים" שעמדו מולו. זילברטל תיאר את המשקיעים כמי ש"מצויים בעולם העסקי", כלומר כמשקיעים "מתוחכמים". "אין אנו עוסקים בהגנה על הציבור הרחב המשקיע באמצעות מוסדות פיננסיים ומנגנונים מוסמכים ומורשים", הוסיף זילברטל, שאף הבחין בינם ובין משקיעים "רגילים". במילים אחרות, משקיעים רגילים היו מקבלים במקרה דומה דומה פיצוי ואולי אף ביטול ההסכם והשבת מלוא כספם, אבל כשמדובר במשקיעים "מתוחכמים", בית המשפט מחליט לא להתערב, גם בהינתן מצג שווא רשלני עד כדי הטעיה ואפילו תרמית.

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות