אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מהודק אבל לעוס צילום: JustWillieT

מהודק אבל לעוס

אחרי כמה אלבומים משונים בלינק 182 סוף סוף חזרו לעצמם. אבל זה לאו דווקא דבר חיובי

26.07.2016, 09:15 | דנה קסלר

עברו 21 שנה מאז הוציאה שלישיית הפאנק־פופ הקליפורנית את אלבום הבכורה שלה ו־16 שנה מאז היא פרצה למיינסטרים עם הלהיט "All the Small Things" מהאלבום השלישי "Enema of the State" (משחק מילים הכולל את המילה חוקן — וואו, חוקן, ביוויס ובאטהד באקסטזה), כולל עטיפה שמתנוססת עליה אחות סקסית עם מחשוף נדיב וקעקוע של פרפר, העוטה על עצמה כפפה כדי לבצע את ההליך הרקטלי המדובר. "All the Small Things" נהיה להיט בעיקר בזכות הקליפ, שכולל פארודיות על קליפים של בריטני ספירס, כריסטינה אגילרה ובקסטריט בויז — חביבי הנוער של התקופה — וכבש את ה־MTV.

עתה מגיע האלבום השביעי של בלינק, "קליפורניה" (לב גרופ מדיה). זה האלבום הראשון בלי החבר המייסד, הגיטריסט/סולן טום דה לונג'. שני החברים הנותרים כעסו מאוד על עזיבתו של דה לונג', כינו אותו "חסר כבוד וכפוי טובה" וגייסו במקומו את מאט סקיבה משלישיית האימו Alkaline. למרות השינוי הדרמטי האלבום נכנס היישר לראש המצעד הבריטי והאמריקאי. הקונצנזוס הביקורתי הוא שאחרי כמה אלבומים משונים בלינק 182 חזרו לעצמם. יש מצב, אבל זה לאו דווקא דבר חיובי.

 , צילום: לב גרופ מדיה צילום: לב גרופ מדיה  , צילום: לב גרופ מדיה

הסינגל הראשון מתוך האלבום החדש, "Bored to Death", סימן את הקאמבק עם להיט פאנק־פופ אצטדיונים שמכוון ישירות לנוער. השיר הקלישאתי, שכמו מיליוני שירי פאנק אחרים עוסק בנוער מנוכר, מלווה בקליפ קלישאתי שבו הנער המנוכר משתעמם בכיתה ומפנטז איך הוא פורץ לבריכה עם נערת חלומותיו, עושה איתה בלגן בחנות תקליטים והולך איתה להופעה של בלינק. באינספור מקומות אחרים החומרים האלה מצליחים לרגש, ב"Bored To Death" זה מרגיש פתטי ולא אמין. אולי משום שאין כאן שום פער או דיסוננס בין המוזיקה לוויז’ואל — מדובר באילוסטרציה שטחית לשיר שטחי. וכמו תמיד אצל בלינק, הבאסה של תקופת התיכון היא לא יותר מבאסה — קצת צחוקים, סיבוב על הסקטבורד, והכל עובר.

אין הבדל משמעותי בין האלבום החדש לימי "All the Small Things", חוץ מהעובדה שאז חברי בלינק היו ילדים ועוד היה בהם איזשהו חן. בלינק יודעים לכתוב ולבצע להיטי פאנק־פופ מיינסטרימיים (עם נה־נה־נה בפזמון) לבני ובנות 14, המספרים על חייהם של בני ובנות 17, העוברים דרך הפילטר של סרטי נעורים. אמנם זה נשמע טוב, מהודק, מקצועי, אבל הכל לעוס, מוכר ולא מרגש בגרוש. יש מצב שאלפי נערים ונערות ירצו עכשיו לתת לי סקטבורד בראש.

שורה תחתונה: בני 40 עושים הייסקול מיוזיקל

תגיות