אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
רק אסון יביא שוויון צילום: גטי אימג'ס

רק אסון יביא שוויון

פערים גדולים בין עשירים לעניים הם המצב הבסיסי של האנושות לאורך כל ההיסטוריה. תקופות של שוויון נרשמו רק אחרי אסונות גדולים - מלחמות, מגיפות, מהפכות - וגם אז צמצום הפערים היה זמני בלבד. עשרות השנים האחרונות היו תקופה כזאת, של שפע שהתחלק בין רבים בעקבות האסון האדיר של מלחמת העולם השנייה. אבל הימים הטובים נגמרו, ועכשיו אנחנו חוזרים למצב הנורמלי, של אי־שוויון וריכוז ההון. תתרגלו, זה מה יש. ההיסטוריון המוערך פרופ' וולטר שיידל, לקראת ספר חדש ובראיון למוסף כלכליסט, רוצה שנהיה ריאליים

29.07.2016, 17:46 | אורי פסובסקי
המוות השחור הגיע לאירופה באמצע המאה ה־14, נישא על גבי חולדות. לפי אחת העדויות, זו היתה תוצאה של לוחמה ביולוגית שהתחוללה בקאפה (כיום פאודוסיה), עיר נמל איטלקית בחצי האי קרים, על שפת הים השחור. ב־1347 לוחמים מונגולים שצרו עליה השליכו מעל חומותיה, באמצעות קטפולטות, גופות של קורבנות המחלה, שלפי ההערכות כיום היתה דֶבֶר. רבים מהנצורים נדבקו, ואלה ששרדו את המצור מיהרו להימלט בספינות. איתם עלו לסיפון גם חולדות מקומיות, שנשאו את המחלה. המוות השחור עבר את מצרי בוספורוס, המשיך אל נמלי הים התיכון, ומהם התפשט באירופה כולה. התוצאה היתה הרת אסון.

"המגיפה גבתה את חייהם של כשליש מאנשי מערב אירופה", אומר פרופ' וולטר שיידל ל"מוסף כלכליסט". "במשך 150 שנה המוות השחור בא והלך, כשבכל דור נרשמו גל או שניים של המגיפה. כך שבמשך כל התקופה הזאת האוכלוסייה לא הצליחה להשתקם".

התמשכות המגיפה הולידה תוצאה מפתיעה: החברות במערב אירופה נהיו שוויוניות הרבה יותר. "מספר האנשים הוגבל באופן מלאכותי בידי המחלה", מסביר שיידל (50), היסטוריון בעל שם מאוניברסיטת סטנפורד היוקרתית ומחברם של שפע ספרים ומאמרים מצוטטים. "וכך נוצר מחסור בעובדים. היו אותה כמות אדמה ואותה כמות כסף, אבל היו פחות עובדים, ופתאום הם יכלו לדרוש משכורות גבוהות יותר. במקביל האיכרים יכלו לשלם לאצילים פחות על האדמות שאותן עיבדו. בעלי הקרקעות, כלומר בעלי ההון, מצאו את עצמם נתונים ללחץ, ולא יכלו לנצל את העובדים כבעבר.

"במילים אחרות, היחס בין ההון לעבודה השתנה לטובת העבודה. בימי הביניים כבר היה תיעוד, במיוחד בערים איטלקיות, של מס על ההון ושכר ריאלי, והם מראים באופן ברור שהאוכלוסייה העובדת היתה במצב טוב בהרבה ממצבה טרם המגיפה: העובדים הרוויחו ריאלית פי שניים או שלושה, ואכלו טוב יותר. במקביל היו פחות אצילים, והם גם הרוויחו פחות".

אבל גם לשדרוג העובדים היה סוף. "המצב הזה נמשך מאה וחצי, ואז המגיפה נעלמה והאוכלוסייה השתקמה", מספר שיידל. "האנשים היו שבעים, היו להם יותר ילדים, ולאורך זמן האוכלוסייה חזרה לממדים הקודמים ועברה אותם. השכר התחיל לצנוח ואי־השוויון שוב גדל, בתהליך שנמשך עד 1914. כשמסתכלים על מערב אירופה, בכל המדינות שבהן המוות השחור גרם לירידה משמעותית באי־השוויון אפשר לראות אחר כך 400 שנה של עלייה באי־השוויון ופערים גדולים מאוד".

ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה, והמתמטיקה החברתית שוב השתנתה. כי זה לא רק המוות השחור, אלא דפוס חוזר רחב יותר: בהיסטוריה ששיידל מגולל אי־השוויון הוא פשוט המצב הנורמלי של האנושות. מבנה הכלכלה משתנה, המשטר מתחלף, אבל אי־השוויון נותר על כנו. "רק זעזועים אלימים היו מסוגלים לערער את הסדר הקיים ולצמצם את הפער בין עשירים לעניים", הוא קובע. מדובר באירועים כבירים — מלחמה כוללת, מגיפה, מהפכה או קריסת השלטון המרכזי — "שהתוצאות שלהם נראו לבני התקופה לא פחות מאפוקליפטיות. מאות מיליוני אנשים מתו בעקבות האירועים האלה. וכאשר האבק שקע הפער בין אלה שיש להם לאלה שאין להם התכווץ, לפעמים באופן דרמטי". אלא שעם חלוף הזמן האנושות חוזרת למצבה הרגיל, של מעטים שיש להם והמונים שאין להם. לא מדובר רק בהיסטוריה עתיקה, מסביר שיידל, זה גם מה שקורה בימים אלה בחלקים נרחבים מהעולם: אחרי תקופה חריגה של ירידה באי־השוויון, העולם שב בהדרגה אל ברירת המחדל, של אי־שוויון מרקיע שחקים. אם להסיק מן העבר, זה גם העתיד שצפוי לנו.

פרופ פרופ' וולטר שיידל פרופ

ימי שגרה: תמיד היו ותמיד יהיו מלכים ומיליארדרים

"משלמים לי כדי לחקור את העת העתיקה", אומר פרופ' שיידל (Scheidel), היסטוריון פורה שהעמיק לחקור, בין השאר, את הכלכלה והדמוגרפיה של רומא ויוון העתיקות. לפני ארבע שנים, אגב, הוא זכה לפרסום בציבור הרחב כשהיה שותף לפיתוח אפליקציית מפות שמאפשרת לחשב כמה זמן נדרש לתושבי האימפריה הרומית להגיע ממקום למקום בעולם העתיק — תוצר מפתיע של המפגש בין היסטוריון לעמק הסיליקון שבו הוא חי.

בשנים האחרונות הוא שקע בחקר אי־השוויון. "תמיד התעניינתי בהיסטוריה של העולם באופן כללי יותר, ולפני כמה שנים התוודעתי לעבודה של תומס פיקטי ועמנואל סאיז על השינוי הגדול באי־השוויון במאה ה־20"", הוא מסביר. המחקר מכה הגלים של פרופ' פיקטי (שהתראיין בהרחבה גם ל"מוסף כלכליסט") ופרופ' סאיז הצרפתים תיאר התפתחות מפתיעה: בשנות העשרים של המאה הקודמת אי־השוויון בארצות הברית הגיע לשיאו, אבל אחרי מלחמת העולם השנייה הוא ירד בחדות — עד שבשנות השמונים החל שוב לגדול, וחזר בשנים האחרונות לשיאים היסטוריים. "זה גרם לי לחשוב: מה אם הדפוס הזה תקף לכל ההיסטוריה האנושית? לאלפי שנים?", אומר שיידל. עם השאלה הזאת הוא יצא למחקר מקיף המתכנס לספר "The Great Leveller" ("המשווה הגדול"). הספר, שייצא ב־2017, מספק תשובה ברורה: אכן, אי־השוויון הוא המצב השגור, ורק אירועים אלימים מקיפים הצליחו להוריד אותו, כשגם אז צמצום הפערים היה זמני בלבד.

"ברגע שבני האדם עברו מחברה של לקטים־ציידים לחברה של חוואים או רועים נהיה להם רכוש, שאפשר לעבד או לביית — וגם להעביר לדור הבא. התוצאה היא אי־שוויון. יש מודלים שמראים את זה: גם אם אתה מתחיל עם שוויון מושלם, שילוב של גורמים המושפעים ממזל וכישורים" — בריאות טובה, יבולים מוצלחים, נישואים מתוכננים היטב, השקעות נבונות וכן הלאה — "יוביל לכך שחלק ממשקי הבית יתקדמו יותר מאחרים. ואם את היתרון הזה אפשר להעביר לדורות הבאים, הוא רק יועצם במשך השנים. גם כיום התנאים דומים: אנשים מרוויחים כסף ומחזיקים בבעלותם רכוש כמו נדל"ן או מניות, והם יכולים להעביר את כל זה הלאה".

עד כמה התנאים דומים? הנה אחת התשובות שמספק שיידל: "לפני אלפיים שנה עושרם של בעלי ההון הגדולים ביותר ברומא היה בערך פי 1.5 מיליון מההכנסה הממוצעת לנפש באימפריה. זה בערך אותו יחס בין העושר של ביל גייטס (האיש העשיר בעולם) להכנסה הממוצעת באמריקה כיום".

זה קצת מפתיע. בימינו אין קיסרים, מלכים ועבדים, ולאזרחים יש יותר זכויות. היה אפשר לצפות שאי־השוויון יקטן.

"בחברה המוקדמת, שבה היו מלכים ועבדים, לא היו זכויות רכוש בטוחות, ולחלק מהאנשים היה קל לצבור עושר באמצעים אלימים או דרך זכויות שמוקנות בירושה,

אבל גם היה קל להם לאבד את העושר הזה אם אחרים השתמשו בכוח נגדם. בחברה המודרנית האלימות ירדה, אבל יש יותר זכויות רכוש וזכויות פוליטיות, כך שאם אתה עשיר אתה עדיין יכול לשמור חלק ניכר מהעושר שלך. התוצאה היא שלשינויים בהיסטוריה לא היתה בהכרח השפעה גדולה על חלוקת העושר".

חשוב לזכור, מדגיש שיידל, שהכל יחסי. הוא מדבר על הפערים, לא על הרמה האבסולוטית של העוני והעושר. "באי־השוויון של רומא העתיקה רוב האנשים היו כל כך עניים עד שאם הם היו קצת יותר עניים הם היו גוועים ברעב. בארצות הברית ומדינות מפותחות אחרות של היום העניים הם במצב טוב יחסית לאותם עניי רומא, אבל עדיין יש להם הרבה פחות מלעשירים".

לונדון בעיצומו של הבליץ 1941, צילום: גטי אימג לונדון בעיצומו של הבליץ 1941 | צילום: גטי אימג'ס לונדון בעיצומו של הבליץ 1941, צילום: גטי אימג

כלומר מצבה של האנושות, של רובם המכריע של בני האדם, השתפר, אבל הפערים נותרו בעינם, גם עם בוא הקידמה הטכנולוגית שבעקבות המהפכה התעשייתית. "יש טענה שהמודרניות שינתה את הכל, כולל את ההיסטוריה של אי־השוויון. אבל זה לא באמת נכון. בחברה החקלאית, בחברה התעשייתית ובחברה הפוסט־תעשייתית יש אותם דפוסים".

והדפוסים העיקריים הם שניים: אי־השוויון הוא המצב הבסיסי בחברה במרוצת ההיסטוריה, ומאפיין תקופות יציבות ארוכות; והוא מצטמצם משמעותית רק בעקבות זעזועים בקנה מידה אדיר, שאותם שיידל מכנה "ארבעת פרשי השוויון" (levelling), על משקל ארבעת פרשי האפוקליפסה מהברית החדשה. במסורת הנוצרית הפרשים, שמבשרים את סוף העולם (ואחרית הימים הנצחית שאחריו), מזוהים עם מלחמה, מגיפה, רעב ומוות. אצל שיידל נושאי בשורת האסון שיביא שוויון (זמני בלבד) הם מלחמה כוללת, מגיפה, מהפכה וקריסת השלטון המרכזי.

מלחמה: הכלכלה משתנה כדי לממן קרבות, והאזרחים נהנים

"העבר, וגם ההווה, מלאים במלחמות", מציג שיידל את הפרש הראשון, "אבל לרוב הן מערבות לוחמים שמתמחים בכך, ושאר התושבים סופגים נזק משני או נדרשים לשלם כסף להוצאות המלחמה. 99.9% מהמלחמות בהיסטוריה הן כאלה, ואין להן השפעה שיטתית על אי־השוויון. אבל למלחמה ששואבת לתוכה את כל האוכלוסייה יש השפעה כזאת, כפי שקרה במאה ה־20".

מלחמות העולם, הוא מסביר, היו כרוכות בגיוס חלקים נרחבים מהאוכלוסייה לשורות הצבא; בגיוס של האוכלוסייה הנותרת לייצור; ובגיוס של משאבים אדירים, שחייבו "ארגון מחדש מקיף ופתאומי של מערכת המס ושל כל הדרך שבה מנוהלת הכלכלה". במלחמת העולם השנייה, למשל, ארצות הברית העלתה משמעותית את שיעורי המס, וגם רתמה באופן ריכוזי את התעשייה לטובת המאמץ המלחמתי.

המקרה האמריקאי מספק כמה תובנות הנוגעות להשפעת המלחמה על השוויון. קודם כל, ההשפעה נגזרת מרמת המעורבות במלחמה. "במלחמת העולם הראשונה ארצות הברית היתה מעורבת הרבה פחות ממדינות אירופה, הגיוס היה מצומצם יותר והיא השתתפה במלחמה בפועל רק שנה. כך שהמלחמה הזאת כמעט לא השפיעה על חלוקת העושר. במלחמת העולם השנייה המעורבות האמריקאית היתה גדולה יותר וכך גם ההשפעה על השוויון במדינה, אבל ארצות הברית היתה עדיין מעורבת פחות מאירופה ומיפן, ולכן הירידה באי־השוויון שנרשמה בה אחר כך היתה מעט נמוכה יותר מביפן, למשל".

תובנה שנייה נגזרת מהעובדה שארצות הברית היתה רחוקה גיאוגרפית מהחזית, וספגה הרס מועט יחסית למדינות אחרות — ובכל זאת נרשמה בה ירידה באי־השוויון אחרי המלחמה. המסקנה של שיידל היא שההרס, השמדת העושר במובן הפיזי ביותר, "הוא לא כזה משמעותי בהורדת אי־השוויון. אפילו בצרפת, גרמניה, בלגיה או יפן, בכלכלות שנפגעו קשות, ההרס הפיזי תרם להקטנת אי־השוויון אבל לא היה מהגורמים המרכזיים לכך. את הגורמים האלה היה אפשר לראות בכל המדינות הנלחמות, בלי קשר לשאלה אם נכבשו או הופצצו: הפגיעה בשווקים בגלל הפסקת המסחר, שמובילה לירידה בשווי ההון; וההתערבות של המדינה, שמצמצמת את רווחי העשירים כדי לשלם על המאמץ המלחמתי. ואת זה ראינו בארצות הברית בדיוק כמו במדינות אחרות".

כלומר ההשפעה נגזרת ממימון המלחמה?

"המימון הוא הזרז שגורם למוסדות הכלכליים להשתנות. הם משתנים בשביל המלחמה, אבל לא משתנים בחזרה אחריה. ואחריה הכסף שקודם הושקע במלחמה הופנה לאזרחים, בין השאר כדי לתגמל אותם על השתתפותם במלחמה. בעצם כל התהליך הפוליטי של אחרי המלחמה הושפע מהחוויה המשותפת הזאת, ההתגייסות הלאומית, הסבל שחלקנו. קו המחשבה היה: 'יש לנו עכשיו מנגנונים שמאפשרים למסות את העשירים יותר, לחלק את ההון אחרת, ראינו שאנחנו יכולים להתערב בכלכלה באופן משמעותי יותר. אז בואו נמשיך לעשות את זה, אבל לרווחת רוב האוכלוסייה'. כך צמחו מדינות הרווחה".

עוד נשוב אל מדינת הרווחה וגורלה. בינתיים אני מנסה לברר עד כמה ייחודית טלטלת המלחמה הכוללת שהכרנו. במאה ה־20, ושיידל מספר שכמעט לא מצא בהיסטוריה דוגמאות אחרות של גיוס המוני כל כך. ובכל זאת, היו תקדימים. "בעת העתיקה היו חברות, במיוחד ביוון ורומא, שהיו מיליטריסטיות מאוד. באופן מכליל אפשר לומר שהן נקטו צעדים דומים לאלה של המעצמות במאה ה־20: הן ניסו לגייס שיעור גדול מכל הגברים הבוגרים ולעתים תכופות השאירו אותם בשטח במשך שנים. והמדיניות הזאת נמשכה עשרות ומאות שנים. בערי מדינה יווניות כגון אתונה וספרטה, שהיו חברות מלחמתיות במשך זמן ארוך מאוד, אנחנו יכולים לראות תרבות של שוויון. לא בכדי אלה החברות שהמציאו את הדמוקרטיה. הרי דמוקרטיה היא לא משהו שנופל עליך מהשמים, היא קשורה באופן הדוק לגיוס המוני: גם במדינות המערב הרחבת זכות ההצבעה, לכל הגברים ואחר כך גם לנשים, באה בשני גלים, אחרי מלחמת העולם הראשונה ואחרי השנייה. מעבר לכך, באותן חברות מיליטריסטיות של העת העתיקה אפשר גם לראות לחץ על העשירים, מיסוי פרוגרסיבי והתחלה מוקדמת של מדינת רווחה, כמובן בקנה מידה קטן בהרבה ממה שאנחנו מכירים כיום. כלומר כבר ביוון העתיקה אפשר לראות סימנים להתפתחויות שלא נראה שוב עד המאה ה־20".

מהפכה: צעדים קיצוניים גוררים בסוף פערים קיצוניים

אירוע דרמטי נוסף שמשפיע על אי־השוויון הוא מהפכות. "זה אלפי שנים שיש מקרים של חוסר שקט והתקוממויות. לרוב הן נכשלות — בדרך כלל המעמד הגבוה חזק ומאורגן מכדי שתנועות שדורשות חלוקה מחדש של העושר יצליחו. אנשים מדברים על זה, ויש מידה מסוימת של אלימות, אבל לרוב זה לא מוביל לסדר חברתי חדש. אפילו המהפכה הצרפתית לא עשתה את זה. היא היתה בורגנית: מי שהניעו אותה היו אנשי מעמד הביניים שהאמינו ברכוש הפרטי. הם שמחו להרוג כמה עשירים, אבל לא האמינו בחלוקה מחדש נרחבת של העושר.

"רק ב־1917 נוצרו התנאים להתרחשות מהפכה טרנספורמטיבית שבאמת מורידה את אי־השוויון, לפחות לכמה דורות. המקרים הבולטים היו רוסיה וסין, כמובן, עם מהפכות נלוות בוייטנאם ובקובה ועוד. אבל בשנות השבעים והשמונים המהפכות האלה התפוגגו. זו תנועה שנמשכה 80 שנה והגיעה לסוף דרכה. למעט צפון קוריאה אין כיום מדינות סוציאליסטיות".

שיידל מתאר בקצרה את הכרונולוגיה של המהפכה: "לפניה היתה אוליגרכיה ששלטה ברוב העושר, באדמה, בהון, באמצעי הייצור, כמו ברוב המדינות אז. אבל במקומות שבהם התרחשה מהפכה במקום שינוי הדרגתי, כמו שנעשה במערב אירופה, רכושם של כל העשירים הופקע. בהתחלה נעשתה חלוקה מחדש, אבל המנהיגות הבינה שגם בחלוקה כזאת בתוך כמה שנים יהיו אנשים שיתקדמו ואנשים שיישארו מאחור, והחליטה פשוט לקחת את הרכוש של כולם, להלאים אותו. כך איש אינו הבעלים של שום דבר, הכל רכוש משותף, ואז יש לנו שוויון מושלם — וגם כלכלה נוראית. זה מה שקרה בסין בשנות החמישים ובברית המועצות בראשית שלטון סטלין".

לנין נואם בכיכר האדומה במוסקבה ב־1919, על רקע בניין GUM, צילום: גטי אימג לנין נואם בכיכר האדומה במוסקבה ב־1919, על רקע בניין GUM | צילום: גטי אימג'ס לנין נואם בכיכר האדומה במוסקבה ב־1919, על רקע בניין GUM, צילום: גטי אימג

אלא שעם הזמן ההיסטוריה מתחילה לנוע בחזרה אל עבר אי־השוויון, ובתנועה חדה. "אם תבחן את המדינות הקומוניסטיות לשעבר, באופן פורמלי או בפועל, תגלה שעכשיו הן שוויוניות הרבה פחות מאי פעם. בסין מדד ג'יני (המודד אי־שוויון) כיום גבוה יותר ממה שהיה לה לפני המהפכה, רוסיה שוויונית פחות, לגבי קובה אין לנו מידע אבל נראה שהיא לא שוויונית. כך שנראה שבסופו של דבר אי־השוויון חוזר שבעתיים".

בניין GUM כיום, כקניון מותגי יוקרה לעשירי העיר, צילום: בלומברג בניין GUM כיום, כקניון מותגי יוקרה לעשירי העיר | צילום: בלומברג בניין GUM כיום, כקניון מותגי יוקרה לעשירי העיר, צילום: בלומברג

קריסה או מגיפה: אובדן אנשים ואובדן הון משנים את אי־השוויון

יש גם מקרים קיצוניים יותר ממדינות שנלחמות זו בזו או ממהפכה שמחליפה את סדרי השלטון במדינה. לעתים, המדינה עצמה פשוט קורסת: השלטון המרכזי מפסיק לתפקד ועמו כל המוסדות הרשמיים. גם בתרחיש כזה אי־השוויון מצטמצם. "התופעה היתה נפוצה יותר בעבר אבל קיימת גם כיום", אומר שיידל. "יש מצבים כמו בסוריה, לידכם, שבהם המדינה מאבדת שליטה על חלק מהטריטוריה אבל היא עדיין קיימת. ויש מקרים כמו סומליה, שבהם בטריטוריה שבה התקיימה מדינה נעלם השלטון המרכזי ובמקומו קמות קבוצות ששולטות בחלק מהשטח והאוכלוסייה ונלחמות ביניהן. מכיוון שהמעמד השליט מרכז בידיו כל כך הרבה הון, כאשר הוא מסתלק, יחד עם המדינה, החברה נעשית שוויונית יותר. מובן שכשהמדינה נעלמת המצב של כולם גרוע יותר, כולם סובלים יותר, אבל במונחים סטטיסטיים יש פחות אי־שוויון".

"בסומליה, למשל, השלטון קרס בתחילת שנות התשעים ותקופה ממושכת לא היה בה שלטון מרכזי. רק עכשיו מתחילים לבנות אותה מחדש. אבל אחרי קריסת השלטון החברה היתה שוויונית יותר. קודם לכן היה ממשל רודני שהעשיר את עצמו ואת מקורביו, וכשהם נעלמו ירד אי־השוויון. זה לא אומר שהיית רוצה לגור בסומליה אחרי התמוטטות השלטון. אבל אם אתה בוחן את הדברים רק בפרמטר של אי־שוויון, אז באופן מעוות היתה לקריסה השפעה חיובית.

לוחמי אחת המיליציות ברחובות הבירה מוגדישו, 2006, צילום: אי פי איי לוחמי אחת המיליציות ברחובות הבירה מוגדישו, 2006 | צילום: אי פי איי לוחמי אחת המיליציות ברחובות הבירה מוגדישו, 2006, צילום: אי פי איי

"וזה נכון גם לגבי חברות עתיקות שהתמוטטו, למשל האימפריה הרומית. במאה החמישית לספירה היתה בה אריסטוקרטיה עשירה להדהים, שהחזיקה בקרקעות מבריטניה עד צפון אפריקה. מאה שנים אחר כך הם נעלמו, ואם המשפחות שלהם שרדו הן היו ממש עניות אחרי קריסת האימפריה. חייהם של רוב האנשים לא השתנו יותר מדי, אבל אם אתה מעלים את המאיון העליון, או אפילו את המאיון העליון של המאיון העליון, אי־השוויון יורד באופן די דרמטי".

מלחמה טוטאלית, מהפכה וקריסה פוליטית הן אירועים מעשי ידי אדם, אבל שיידל מוסיף להן את הפרש הרביעי: מגיפה שמחוללת אסון דמוגרפי. "בחברות חקלאיות, בתקופה של יציבות תמיד היו יותר מדי עובדים. לאנשים היו הרבה ילדים, לא היתה מספיק עבודה לכולם, הם נהיו עניים יותר וגוועו ברעב, והעשירים שלטו בכל האדמה. אבל אז, כאשר קרה משהו שהקטין באופן דרמטי את האוכלוסייה, מי ששרד הרוויח, כי העבודה שלו היתה שווה יותר". את הדינמיקה הזאת, הוא אומר, אפשר לזהות לא רק במגיפת המוות השחור במערב אירופה של ימי הביניים, אלא גם במגיפות בשלהי העת העתיקה וגם באלה שנרשמו ברחבי "העולם החדש", שיושביו נפגעו קשות כשהאירופאים הגיעו והביאו עמם את האבעבועות השחורות והחצבת.

"ניצחון המוות", יצירתו הנודעת של פיטר ברויגל האב, צילום: איי אף פי "ניצחון המוות", יצירתו הנודעת של פיטר ברויגל האב | צילום: איי אף פי "ניצחון המוות", יצירתו הנודעת של פיטר ברויגל האב, צילום: איי אף פי

סיבה ותוצאה: אולי בכלל אי־שוויון הוא זה שגורם לאסון?

 

פיקטי. "גרם לי לחשוב: מה אם הדפוס שתיאר תקף לכל ההיסטוריה?" , צילום: איי אף פי פיקטי. "גרם לי לחשוב: מה אם הדפוס שתיאר תקף לכל ההיסטוריה?" | צילום: איי אף פי פיקטי. "גרם לי לחשוב: מה אם הדפוס שתיאר תקף לכל ההיסטוריה?" , צילום: איי אף פי

בסיפור שמגולל שיידל אי־השוויון הוא המצב הרגיל, וכדי לצמצם אותו נדרשים זעזועים דרמטיים. אבל אולי סדר האירועים הפוך? אולי דווקא אי־שוויון מרקיע שחקים מוביל לאי־שקט ואז למהפכה או למלחמה?

"זו שאלה שאני נתקל בה רבות. למעשה אנשים עוסקים בה לפחות מאז מלחמת העולם הראשונה. אבל עוד לא נתקלתי במחקר אחד שמתעד באופן שיטתי את הקשר הזה. זה לא קל כמו שזה נראה. תחזור למשל 200 ומשהו שנה אחורה, אל אירופה של המהפכה הצרפתית. בצרפת היו מלך, בני אצולה ועשירים, וכל השאר היו עניים. אפשר לומר: 'כמובן שתהיה שם מהפכה — יש אי־שוויון אדיר שנמשך מאות שנים'. אבל באנגליה היתה אותה רמה של אי־שוויון ולא פרצה מהפכה. לעומת זאת, בצפון אמריקה אי־השוויון היה נמוך ובכל זאת היתה מלחמה מהפכנית. ואי־השוויון ברוסיה או בסין לא היה קיצוני במיוחד לפני המהפכות: בדיוק בגלל זה מרקס חשב שהקומוניזם צריך להתחיל במערב אירופה, כי שם היה אי־שוויון קיצוני. כך שכאשר בוחנים את המקרים הספציפיים קשה מאוד לתמוך בטיעון פשוט שלפיו אי־שוויון גבוה מוביל בהכרח לזעזועים אלימים".

ומלבד זעזועים אלימים, מה עוד יכול להוביל לצמצום הפערים?

"ישנם החשודים המיידיים, למשל דמוקרטיה. יש הטוענים שדמוקרטיזציה כשלעצמה אמורה להוריד את אי־השוויון: הרי רוב האנשים לא עשירים, כך שההצבעה שלהם אמורה להשפיע על חלוקת העושר, למשל באמצעות מיסוי עשירים. אבל הדמוקרטיה לא מושלמת, והאליטות העשירות יכולות לבצע בה מניפולציות. זה קורה בהרבה מדינות.

"גם משברים כלכליים תיאורטית יכולים להשפיע על אי־השוויון. אחרי המשבר של 2008 העשירים במדינות המפותחות איבדו מעושרם, אבל ב־2012 הם כבר השיגו בחזרה את כל מה שאבד. כך שגם משברים כאלה לא עושים הרבה בכל הנוגע לשוויון.

"ויש עוד גורמים שכלכלנים אוהבים לדבר עליהם, למשל חינוך. הרעיון הוא שאם תקנה מספיק חינוך לאוכלוסייה ותלמד אנשים בדיוק את מה שהם צריכים כדי להצליח בשוק העבודה זה יוריד את התשואה על כישורים מסוימים ויהפוך את החברה לשוויונית יותר. זה נשמע נהדר באופן עקרוני, אבל לפחות בארצות הברית הדינמיקה הזאת נרשמה בעיקר בזמן מלחמת העולם השנייה. כשמסתכלים מקרוב מגלים את הזעזועים הגדולים מסתתרים ברקע".

ומה לגבי הטענה שאי־השוויון עצמו הוא לא בעיה כל עוד יש ניידות חברתית וכל אחד יכול להתעשר?

 

גייטס. "הפער בינו לבין הממוצע הוא כמו הפער ברומא העתיקה" , צילום: אם סי טי גייטס. "הפער בינו לבין הממוצע הוא כמו הפער ברומא העתיקה" | צילום: אם סי טי גייטס. "הפער בינו לבין הממוצע הוא כמו הפער ברומא העתיקה" , צילום: אם סי טי

"התשובה לכך היא המחקרים שמראים כי ככל שאי־השוויון גדול יותר כך יש פחות ניידות חברתית. בארצות הברית יש אי־שוויון גבוה ולכן יש פחות ניידות, ובחלק ממדינות אירופה זה הפוך. קשה מאוד לקיים שוויון הזדמנויות בחברה שיש בה התפלגות מאוד לא־שוויונית של עושר והכנסה. זה כמעט בלתי אפשרי".

העתיד: הנורמליות מתחילה רק עכשיו, ומשמעותה פערים גדולים

ההיסטוריה לפי שיידל מלמדת שרמות אי־השוויון הגבוהות או העולות שנרשמות כיום ברוב המדינות המפותחות הן בעצם המצב הרגיל. הן נראות לנו חריגות רק משום שהן באו אחרי "העשורים המוזהבים" שהצמיחה מלחמת העולם השנייה, עידן של שפע ושוויון יחסי, צמיחה חזקה, ביטחון תעסוקתי, מוסדות שהדגישו סולידריות. אלא שלפי הניתוח של שיידל, העידן הזה עלול להתגלות כחריג וחולף.

"אני לא חושב שאפשר להתייחס לתקופה שמיד אחרי זעזוע גדול, ומלחמות העולם היו הרי זעזוע גלובלי, כאל תקופה נורמלית במובן ארוך הטווח", מסביר שיידל. "זה לא הגיוני, ולא עובד ככה. לפחות בהסתמך על ההיסטוריה, התנאים הנורמליים שוררים לא במהלך זעזועים גדולים או מיד אחריהם, אלא יותר מאוחר.

"הטיעון שלי הוא שדווקא עכשיו אנחנו עשויים להיכנס לתקופה של 'נורמליות'. הזעזוע חלף ואנחנו חוזרים בהדרגתיות — ודאי בארצות הברית, אבל במידה מסוימת גם במדינות אחרות — לברירת המחדל ההיסטורית: יציבות ואינטגרציה כלכלית, שמתגמלות אנשים בצמרת באופן לא פרופורציונלי".

גורל דומה, הוא אומר, עשוי לפקוד גם את מדינות הרווחה באירופה, שמקטינות את אי־השוויון בהכנסות באמצעות שיעורי מס גבוהים יחסית, שמממנים הוצאה חברתית נרחבת. "יש להן מוסדות תקציביים ופוליטיים חזקים שאמורים לשמר את אי־השוויון הנמוך יחסית שהושג אחרי המלחמה. המוסדות האלה לא הולכים להיעלם בן לילה, אבל הם נתונים תחת לחץ גובר. באירופה יש מדינות שגביית המס בהן היא בהיקף של 50% מהתוצר. השאלה היא מה הן יעשו אם אי־השוויון יעלה, הן יגבו מסים בהיקף של 60% או 70% מהתוצר? יש גבול ליכולת של המדינה למסות ולחלק מחדש, וזה משהו ששבדיה למשל גילתה בשנות השמונים. לדעתי הרבה מהמדינות באירופה נמצאות בקצה היכולת שלהן.

"נוסף על כך, בעתיד מדינות מערב אירופה יצטרכו לבחור בין דעיכה דמוגרפית להכנסת מיליוני מהגרים מהמזרח התיכון ומצפון אפריקה כדי לשמר את צמיחת האוכלוסייה. זה כבר קורה, אבל צריך לקרות בקנה מידה גדול יותר ב־50 השנה הבאות. והגירה כזאת עשויה לחתור תחת מדיניות הרווחה. יש מספר גדל של מחקרים שבוחנים את היחס של אנשים לנושא, והם אומרים 'אני בעד מדינת רווחה אבל אם כל הכסף שלי הולך לאנשים שהם לא כמוני אז אני אוהב אותה פחות'. אפשר להיות ציני ולומר שמדינת הרווחה הסקנדינבית הצליחה מאוד כי כל מי שגר במדינה היה סקנדינבי. כיום שבדיה מגבילה את קליטת הפליטים כי זה מערער את מערכת הרווחה שלה. וזו רק ההתחלה".

אז אם לא יהיו עוד זעזועים גדולים, ויש לקוות שלא יהיו, אנחנו יכולים לצפות לאי־שוויון גבוה?

"זה הפרדוקס. אף אחד לא רוצה עוד מלחמת עולם, מגיפה או התמוטטות מדינה, וכמעט אף אחד לא רוצה מהפכה סוציאליסטית. אנחנו בני מזל שאף אחד מהדברים האלה לא נראה כהתרחשות סבירה בעתיד הקרוב ברוב העולם. אי אפשר לדעת בוודאות מה יקרה, אולי דווקא מהכיוון של שינוי טכנולוגי לא ייאמן שישנה את הכל, אבל נראה שאנחנו ניצבים בפני תקופת יציבות. ואם אנחנו מסתכלים על ההיסטוריה, בתקופת יציבות אין מנגנונים אמינים שיאפשרו למדינות להוריד את אי־השוויון באופן משמעותי ושליו".

קשה להסתגל למחשבה שהמציאות השוויונית יותר, ששררה רק לפני דור, עשויה לא לשוב. שיידל מאתר את הקושי הזה גם בקרב המומחים. "לא רק הציבור במערב מתרפק על העבר, גם אקדמאים נוטים לעשות זאת: הם אומרים 'אנחנו חייבים לחזור למקום שבו היינו בשנות החמישים והשישים. אז המצב היה בסדר, ועכשיו הוא כבר לא בסדר'. אבל ייתכן שזה פשוט בלתי אפשרי, בהינתן כמה שהעולם השתנה בינתיים".

האם אפשר לפרש את אי־השקט הפוליטי הנוכחי כתגובה של דור שהאמין שמציאות מסוימת היא נורמלית, ופתאום מגלה שהנורמלי הוא משהו אחר?

"הדור הנוכחי של הצעירים הוא הראשון זה הרבה זמן שמצבו לא יהיה טוב יותר משל הוריו, במונחים ריאליים. כך שזה לא רק מה שהם מאמינים בו, אלא המציאות שלהם. זה לא מוצא חן בעיני אף אחד. במיוחד לנוכח העובדה שיש לנו נרטיב של קידמה מתמשכת, שמהווה חלק בלתי נפרד מהפרויקט התעשייתי. הכל צריך להיות טוב יותר ויותר. ואם זה לא קורה, עבור מספר אנשים הולך וגדל, זו חוויה כואבת".

מפגינים צעירים בוול סטריט, 2011. השאיפה "לחזור למקום שבו היינו בשנות החמישים והשישים" משותפת לציבור ולכלכלנים, אבל "ייתכן שזה פשוט בלתי אפשרי" , צילום: איי אף פי מפגינים צעירים בוול סטריט, 2011. השאיפה "לחזור למקום שבו היינו בשנות החמישים והשישים" משותפת לציבור ולכלכלנים, אבל "ייתכן שזה פשוט בלתי אפשרי" | צילום: איי אף פי מפגינים צעירים בוול סטריט, 2011. השאיפה "לחזור למקום שבו היינו בשנות החמישים והשישים" משותפת לציבור ולכלכלנים, אבל "ייתכן שזה פשוט בלתי אפשרי" , צילום: איי אף פי

את הכאב הזה, הוא מזכיר, אפשר לפגוש לא רק במערב הדמוקרטי: הוא התפרץ גם באביב הערבי. אבל אולי בדמוקרטיה הלחץ של הבוחרים יכול להוביל למדיניות שתוריד את אי־השוויון? "זו התקווה של אנשים כמו ברני סנדרס (הסנטור הסוציאליסט שהתמודד בפריימריז הדמוקרטיים לנשיאות ארצות הברית) או ג'רמי קורבין (מנהיג מפלגת הלייבור בבריטניה)", אומר שיידל. "זו שאלה מעניינת, כי אף אחד עדיין לא ניסה את זה. אפשר להגיד, 'חכה 10 שנים ואם אנשים כאלה ייבחרו וינסו את המדיניות שלהם, נראה מה קורה בחיים האמיתיים ואם ניתן ליישם מדיניות כזאת במערכת כלכלית גלובלית'. לדעתי, אלא אם תחול נסיגה בגלובליזציה והעולם ייהפך לפחות שלוב, שזה תרחיש שכבר התממש בתחילת המאה ה־20, יהיה לממשלה כלשהי קשה מאוד לשבור את השורה וליישם מדיניות שוויונית באופן אגרסיבי, כי יהיה לזה אפקט כלכלי שלילי. בלי תיאום נרחב בין מדינות, זה לא יקרה.

"זו הסיבה שאנשים כמו פיקטי אומרים שכל האיחוד האירופי, או כל העולם, צריך לשתף פעולה (למשל בהטלת מס עושר גלובלי). זה רעיון נשגב, ונכון באופן עקרוני. אבל מתי קרה דבר כזה? זה פשוט לא הולך לקרות. אין מודל להרמוניה ותיאום כאלה. מבחינה היסטורית אני לא רואה איך מיישמים רעיון כזה".

 

הוגן לומר שההשקפה שלך לא מאוד אופטימית?

"ריאליסטית נשמע טוב יותר".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות



86 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

86.
אז נמסה כל העברה מסיבית כזו של כסף/רכוש
אז נמסה כל העברה מסיבית כזו של כסף/רכוש או שווה ערך כבר בעת העברה. למען האמת אפשר למסות צבירת רכוש גם ללא כל העברה (מס רכוש). אבל איזו מפלגה פוליטית, במדינה דמוקרטית, תיקח על עצמה מדיניות כזו או תוכל לקבל רוב לביצוע מדיניות כזו במציאות שלנו?
Mustache  |  13.10.16
83.
היה דבר כזה בעת העתיקה. גם אצלנו בעם
היה דבר כזה בעת העתיקה. גם אצלנו בעם ישראל. התורה דורשת לשמוט את האדמה ואת החובות מדי שבע שנים. בנוסף התורה דרשה צמיחה כלכלית רק בדרך של יצירה, לא ע"י ריבית. חבל שהרבנים הפכו את שני העקרונות הללו להזדמנות להתחכמות. במשך דורות זה היה אולי נסלח, כי היינו צריכים לשרוד כמיעוט בסביבה עויינת. ועכשיו? אנחנו אוכלים את עצמנו לדעת? גם בקרב עמים אחרים בעת העתיקה, היה מקובל שכאשר מלך חדש עולה לשלטון, הוא מכריז על שמיטת חובות, ובכך מאפשר לכלכלה להתחיל לנוע מהקפאון אליו נקלעה עקב הצטברות הון רב מדי אצל המיעוט העשיר, וחובות רבים מדי אצל הרוב העני. היסטוריונים רבים טוענים שרומא התפוררה ואירופה שקעה בחשכת ימי הביניים בגלל שלא היה בהן הנוהג של שמיטת חובות. ונראה שזה גם מה שיפורר את ארה"ב. חבל שבכלי התקשורת הממוסדים כמו כאן, מביאים רק צד אחד שבעצם לא אומר הרבה. בעצם, מישהו מתפלא? זו תעמולה מתורגמת במסווה של מחקר עיתונאי.
Leaf  |  30.07.16
לכל התגובות