צילום: יוטיוב
ניו יורק, ארה"ב: המלחמה שאחריה באמת עזבתי
ציפי שמילוביץ' עזבה לארה"ב לפני חמש שנים, אבל רק באוגוסט לפני שנתיים עזבה באמת
להיות ישראלי בחו"ל זו כנראה הוויה שונה לגמרי משל כל לאום אחר, ולהיות ישראלי בחו"ל בזמן מלחמה זו חוויה קשה להכלה ולעיכול. אתה לא ישן בלילות, לא זז מהאינטרנט, ומובן שיש לך הרבה מה להגיד. הבעיה היא שכאשר התותחים יורים, אף אחד לא רוצה לשמוע מה יש למוזות המשתזפות על החוף בלוס אנג'לס לומר. מי שחי בחו"ל והילדים שלו לא נלחמים, והוא גם לא לגמרי מתיישר עם השיח שמשתלט בימים שכאלה על הרשתות החברתיות — עדיף באמת שלא יגיד הרבה.
אבל יש כאלה — אני, אני — שיש להם פה גדול ופתיל קצר, ואת המחיר שילמתי באוגוסט 2014, שיא מבצע צוק איתן. בזה אחר זה איבדתי חברים, שבצדק מבחינתם לא היתה להם סבלנות להגיגים מהצד השני של העולם. לא סתם חברי פייסבוק, אלא חברים ממש, כאלה שהכרתי עשרות שנים וחשבתי שדבר לא יפריד בינינו. והנה, משהו כן הפריד. מלחמה. ואוקיינוס.
שנתיים עברו מאז, חלק מהחברויות התחדשו, חלק כנראה דעכו לנצח, עזבתי את לוס אנג'לס ועברתי לניו יורק. הדבר הראשון שאומרים לך כשאת מגיעה לניו יורק הוא "לא חשוב כמה חם ולח ומגעיל יהיה בקיץ, אף פעם אל תגידי הלוואי שיגיע החורף". בקיץ הראשון העצה הזאת לא עובדת, כי לעולם יגיע הרגע שבו נמאס לגלות מקומות חדשים בגוף להזיע מהם. אבל אז באמת בא החורף ולומדים את הלקח, ובקיץ שאחרי כבר לא מעזים לבקש שיבוא החורף. וגם כי אוגוסט בניו יורק זה קסם. מתיש ומעיק ומלא בתיירים, אבל קסם. כישוף, יותר נכון, שמכריח אותך לצאת מהבית ל־90% לחות, פשוט מפני שכל הזמן יש הרגשה שבחוץ קורה משהו שאסור להפסיד.
זה האוגוסט החמישי שלי באמריקה. ארבעה מהם היו כמעט מושלמים, אבל זה שלעולם יישאר איתי הוא האוגוסט האחד ההוא שבו הבנתי שבאמת עזבתי את ישראל, לא רק פיזית. ואף אחד לא יודע מתי או אפילו אם אחזור.
178 תגובות לכתיבת תגובה