ריו דה ז'נרו, ברזיל: רע לתפארת

אלה המשחקים האולימפיים השלישיים שלי כעיתונאי, ואחרי כמה ימים בריו דה ז'נרו כבר ברור שהוועדה המארגנת של האולימפיאדה בברזיל מדויקת הרבה פחות משתי הקודמות שנחשפתי אליהן, בבייג'ינג ובלונדון. זה לא במקרה. יש לכך שתי סיבות: המשבר בברזיל, וחוסר הרצון של הברזילאים להסתיר אותו.

את בייג'ינג הסינים רצו לשווק כמעצמה, יעלה כמה שיעלה — בכסף או בזכויות אדם. מחלון האוטובוס לא יכולת לראות זוהמה, עוני או פשיעה. את לונדון לא היה צריך לשווק, אלא רק לשפץ כמה שכונות מוזנחות ולדאוג שהאולימפיאדה לא תפגע באווירה.

בריו 2016, כל עיתונאי מקבל ספריי נגד יתושים. אף אחד לא מוכר לך שנגיף הזיקה מוגר או שהביטחון האישי מובטח. תנאי המגורים צנועים, בלשון המעטה, לא מעט בעלי תפקידים ומתנדבים כלל לא מבינים אנגלית, ומערך ההסעות מעיק ומסורבל. אבל מדובר ביותר מזה: ברזיל מתמודדת עם משבר פוליטי וכלכלי גדול מאוד, והוועדה המארגנת לא מנסה לטאטא אותו. הסעות העיתונאים בריו עוברות דרך כל חלקי העיר, כולל בשכונות העניות. פאבלות, עוני, שלוליות מזוהמות והומלסים הם מראה שכיח למי שמביט מבעד לחלונות האוטובוס. ובבוקר טקס הפתיחה, לצד התורים לצילום סלפי על רקע הטבעות האולימפיות, היו גם מקומיים שעברו והסבירו באופן לא מנומס במיוחד מה הם חושבים על קיום המשחקים בעיר. בבייג'ינג המארגנים לא היו מעלים את זה על הדעת.

לכן כשתומאס באך, נשיא הוועד האולימפי הבינלאומי, התייחס בטקס הפתיחה למשבר בברזיל הגיב הקהל במחיאות כפיים סוערות. אין ניסיון ליצור מצג שווא של מדינה מושלמת ומצוחצחת, אלא של אנשים אמיתיים שאוהבים את החיים, אבל צריכים בכל יום להתמודד עם קשיים גדולים.

יש משהו בשילוב הזה בין תורים עצומים, פקקים ועוני עם האווירה השמחה והמהנה ביציעים, שהופך את העסק לאותנטי הרבה יותר. אוגוסט הוא אולי האכזר בחודשים, אבל פה בריו 2016 הוא אינו אכזר יותר מהחודש שקדם לו, או זה שיבוא אחריו. וככל שהברזילאים המקומיים הופכים מעורבים יותר במשחקים, הוא אפילו נראה כמו חודש שיצליח בכל זאת להיות חוויה חד־פעמית.