סנטיאגו דה קובה, קובה: הכישוף של הבלונדינית המשוגעת

"אחי, הבלונדינית שוב משתגעת!" המשפט הזה, שבו השמש החורכת משמשת על תקן הבלונדינית, הוא רק אחד משפע הביטויים הציוריים שתושבי קובה זורקים לחלל האוויר הסמיך כשהם מתלוננים על חודש אוגוסט. השמש הקובנית אולי טובה כדי להשביח את עלי הטבק שיגולגלו לסיגרים משובחים, אבל החום והלחות שחודש אוגוסט מפזר באי הם מהסוג שהופך אפילו את הקיץ התל־אביבי לפנטזיה צוננת.

השיגעון של הבלונדינית הוא גם אחד ההסברים שנתתי לעצמי כשניסיתי להבין מה קורה מהרגע שבו נכנסתי בעקבות חבורת גברים מצוידים בשמשיות לבנות לתוך בית באחת משכונות סנטיאגו דה קובה — העיר במזרח האי, שממנה יצאה המהפכה הקובנית לפני כמעט 60 שנה.

התפאורה: מטבח בגודל כ־10 מ"ר. ההתרחשות: טקס של דת הסנטרייה (Santería), הדת הנפוצה בקובה בקרב כל שכבות החברה, ומשלבת בין אמונות מערב־אפריקאיות לנצרות הקתולית. הממדים הזעירים של המטבח והעובדה שהוא היה ממוקם בחלקו הפנימי של הבית ללא שום אוורור לא הפריעו לו להכיל כמה עשרות אנשים, כולל ארבעה צעירים חסונים שישבו על שרפרפים נמוכים ותופפו במרץ על כמה סוגי תופים אפריקאיים. כתל־אביבית חילונית וסקפטית יכולתי בקלות לבחור לעמוד מהצד ולספק ניתוח צינו־אינטלקטואלי של הסצנה. אבל כל מה שבאמת רציתי באותו רגע היה לתת לקצב לעטוף אותי. ונתתי לו.

בכניסה למטבח ניצב מזבח מקושט בבדים מבריקים, מחרוזות צבעוניות, אגוזי קוקוס, ממתקים, שטרות כסף (כולל דולרים אמריקאיים!) ואפילו ראש אחד של חזיר. לפני שנכנסים לוקחים לגימה של רום ומרססים אותה על המזבח, אגב בקשת משאלה. אחר כך טובלים את הידיים במים מבושמים, שוטפים איתם את הפנים, וצועדים פנימה.

המטבח אפוף עשן סיגרים, הקצב פועם, הקהל רוקד ועונה בשירה לקריאות המתופפים, נשים מבוגרות בשמלות לבנות וכיסויי ראש לבנים עוברות בצעדי ריקוד בין כל אחד מהמשתתפים, שואפות עשן סיגרים מהצד הבוער, נושפות אותו ברכות על פניו וגופו של המעשן ואז מעבירות עליו בד מבושם. כוסות של רום עוברות מיד ליד. את התנועות אין צורך ללמוד, הן פשוט קורות. זה נמשך שעות, החום המהביל הופך לישות אחרת — לא מעיק אלא מעצים, לא מתסכל אלא משחרר. הזיעה לא הורגשה.

השיא היה כאשר הבבלאו (Babalawo), כהן הדת של הטקס (שלפעמים גם משמש בקהילה על תקן יועץ, רופא, קומיקאי ופסיכולוג), נעמד במרכז החדר, עצם עיניים ואחרי שפקח אותן התחיל לדבר בשפת היורובה, כשהוא למעשה מתקשר את דברי המת שלכבודו נערך הטקס. על הדברים שנאמרו ונעשו לכל מי שנכנס בתורו למרכז המעגל לדבר עם הבבלאו לא ארחיב, מתוך כבוד למארחים ולקהילה שהסכימה שאקח חלק בחוויה, בתנאי שאשמור על סודיות לגבי החלק הזה. רק אומר שכאשר הגיע תורי להיכנס למרכז המעגל, הבבלאו, או יותר נכון רוחו של המת, ידעה עליי פרטים מדויקים, קטנים כגדולים, כולל נסיעות קרובות לחו"ל של בני המשפחה ואירועים מהעבר הרחוק. הטלטלה שאחזה בי כשיצאתי מהמעגל ושמעתי את תרגום הדברים מיורובה לשפה שאני כן מבינה השילה מעליי את קליפת הציניות התל־אביבית האחרונה. המשכנו בעוד כמה סבבים של ריקוד ושירה, ואחר כך התיישבו כולם לאכול ולהתקרקע בחזרה למציאות.

הסנטריה היא פרקטיקה שהתהוותה תחת דיכוי – תחילה כפו הספרדים על העבדים לקבל את הנצרות, והם נאלצו "להסוות" את האלילים האפריקאיים תחת שמות של קדושים נוצריים. בהמשך, כחלק מהדוגמה הקומוניסטית, נחשבה הדת במשך שנים אופיום להמונים והוצאה מחוץ לחוק. כיום הממשל מתיר פולחן דתי, עם הקפדה על הפרדה מוחלטת בין דת למדינה.

עם הזמן והחיים בקובה הזדמן לי להכיר ממדים נוספים בסנטריה, והבנתי שמדובר בדת דינמית לא מיסיונרית שחיה בשלום עם כולם ומשתנה עם רוח הזמן. היא תרבות עשירה ואורח חיים שלם שנועד לתמוך בקהילה, אבל בעיקר באינדיבידואל ובמהותו הייחודית: כל אחד מהמאמינים הוא "בנו" של קדוש מסוים, ומערכת החוקים שחלה עליו, כולל דיאטה וצבעי הבגדים, מותאמת במידה רבה לאופיו, נטיותיו ונסיבות חייו. היא מבוססת על פתיחות, ערכים הומניים, חיבור לטבע, למוזיקה ולחיים עצמם, ולא כקלישאה. למדתי לא להיבהל מדיבורים על רוחות ושדים, ומהבעתה שאוחזת באנשים שרואים ברחוב אגוז קוקוס מפוצלח שחלקו הלבן פונה כלפי מעלה (סימן לעין הרע).

"החסילון שנרדם נסחף בזרם", היא המקבילה הקובנית לאמרה "נצל את היום". והרי הרציונליזם המערבי והתל־אביביות ההו־כה מודעת לעצמה היו יכולים לגרום לי לשבת בצד המטבח המהביל ההוא ולעקם את הפרצוף. נראה לי ששריון הציניות הצליח לנשור ולמנוע ממני להיות החסילון הזה, אולי בזכות אכזריותה של הבלונדינית המשוגעת של אוגוסט.