רמאללה, הרשות הפלסטינית: ביקיני שאין איפה ללבוש

בימי הקיץ, הנאה היא משהו שקשה במיוחד לחוות, מפני שאין לאן ללכת כדי "ליהנות קצת". בחורף, כשאני מרגישה את האוויר הקר הנכנס מבעד לחלון שלי, אני נהנית להביט על הגשם בעודי משמיעה את הפלייליסט הנוסטלגי שלי, שותה מכוס הקפה שלי או מהספל הלבן הענקי המלא חלב חם שאני מוסיפה לו כפית דבש, ומעשנת סיגריה. הרי אין שום דבר מהנה שאפשר לעשות בחוץ במזג האוויר הזה. אך עונת הקיץ תמיד ממלאת אותי דכדוך וכעס, כי אין מקום בחוץ שיכול למלא אותי באושר. אם כי "אושר" היא מילה גדולה.

לפני כמה שבועות, בחודש הרמדאן, הסתובבתי ברחובות רמאללה. מזג האוויר היה לוהט והטמפרטורות טיפסו ל־30 מעלות. אנשים צמו, הזיעו, וכל הפרצופים שלהם נראו לי אותו דבר, בעלי אותו גוון, אותה הבעה ואותו מבט זועף. עברתי על פני חנות נחמדה שמוכרת בגדי נשים, ומשהו לכד את עיניי. בחלון הראווה הציגו כובע שמש מקסים עם צעיף פרחוני, כפכפים חמודים עם פרח צהוב נחמד מפלסטיק, ובובת התצוגה הולבשה בביקיני בצבעי לבן וזהב וענדה שרשרת זהב ארוכה. עצרתי ובהיתי בתצוגה במשך זמן רב. המשכתי להסתכל עד שהתמונה נהייתה מטושטשת, ואז ניתק חוט המחשבה שלי כשמישהו שאל: "את רוצה לראות עוד? יש לנו עוד צבעים ודגמים". חייכתי ועניתי, "קודם אולי תוכל להראות לי איפה אני יכולה ללבוש את זה?"

חנות בגדים ברמאללה. אחרי ספטמבר, כשקריר, כולנו נהיה שווים | צילום: רויטרס

הזכות להיות חופשית היא הבסיס לאושר של אדם. כיצד אני יכולה להיות שמחה, כשרק בחלומותיי אני יכולה לשחות ולצעוד לאורך חוף הים? הרמדאן הסתיים, יולי עבר ונדמה שהקיץ מתארך יותר מתמיד. נראה לי שאוגוסט יתגלה אפילו כגרוע יותר, כי כבר בזבזתי את כל האנרגיה והסבלנות שלי בהמתנה לרוח הקרירה של ספטמבר. אחרי ספטמבר אף אחד לא יכול ללכת לים ולשחות, כך שלפחות כולנו נהיה שווים.