אורי שלה

היתרון בסטודיו של האמן אורי ליפשיץ ז"ל, לפחות עבור אלמנתו דורית, הוא המרחק מבית מגוריהם: חוצים את הכביש ברחוב אילת שבדרום תל אביב, המפריד בין רחוב אברבנאל בו שוכן הסטודיו לביתם בשכונת נווה צדק. כך יכולה להחליף את העבודות בביתה אחת לכמה שבועות וממש לצבוע את הבית בצבעים שונים. "אם תבוא אליי הביתה, כל חודש תמצא בית אחר", היא אומרת וצוחקת. "תשמע, יש לי כל כך הרבה אפשרויות, תן להשתגע קצת. יש לי את הפריווילגיה הזאת, הבית לא רחוק ותמיד יש לי מישהו שעוזר לי לקחת עבודה".

היא קטנטונת והעבודות של ליפשיץ רובן גדולות מימדים. אבל זה לא שהיא באמת זקוקה לעזרה. בסטודיו היא שולפת על ימין ועל שמאל עבודות ענקיות משתי קומות מסילות האחסון העצומות של מאות או אלפי העבודות שהשאיר אחריו ליפשיץ והמכסות את רוב קירות הסטודיו. היא מקפצת ממקום למקום ומתיישבת על שולחן ענק בפינת הסטודיו במשך רוב הריאיון שלנו, רגליים באוויר, ממש כמו ילדה קטנה.

מהחלון בצורת קשת בקומה השנייה ניתן לראות את גגות הרעפים הכתומים של שכונת נווה צדק שם גרה. כלומר "אנחנו גרים", כפי שענתה בלי ששמה לב. היא עדיין חיה יום יום את אורי שנפטר מסרטן ב-2011 משנות השמונים הם שם, ביתם הרשמי הראשון, לא כולל "דירת אהובים מעל תיאטרון ירושלים" כפי שתספר לי בהמשך, ממש בתחילת הקשר שלהם.

היא בת 56, היתה בת 22 כשהכירה את ליפשיץ בן ה־44. ירושלמית במקור, שם הכירו ב־1982 בבר־מסעדה בשם לבל, "ואני לא שותה אלכוהול. בכלל, לא ידעתי מה זה וויסקי עד שפגשתי את אורי".

היא מספרת ש"אורי רצה קצת שקט מהחבורה שאז בילתה את רוב הזמן בשתיית אלכוהול בכסית. הוא נסע לירושלים, קיבל חדר במלון דיפלומט של אז, גר שם שבועיים וצייר.

אחר צהריים אחד הם נפגשו בלבל: "היה חורף וקר כמו שרק בירושלים יכול להיות. מאותו היום לא נפרדנו".

"אל תתקרבי אליו"

היא בכלל לא ידעה מי הוא. יותר מכך, "החברים בירושלים ביקשו ממני לא להתקרב אליו. אבל משהו אצל שנינו היה יותר חזק ומאז לא נפרדנו עד שנפטר, ולו לרגע".

אחרי שלוש שנים של פינג פונג בין הבירה למרכז עברה לתל אביב: "כי אתה עוד לא מעכל מי זה האיש הזה שגדול ממך, בא עם סיפור של שישה ילדים ושתי נשים שהיו לו בעבר, זה לוקח זמן". לזוג ילד אחד, נדב, בן 28.

מלמעלה: "אצל רופא השיניים" 1980, "אנונימיות" מאוסף הפניקס 1967, "דירקטורים" 2004 

יום שישי בצהריים. בחוץ רעש של האוטובוסים, המוסכים והמסגריות של דרום העיר. אבל בסטודיו שקט. "הוא היה כאן כל יום שעות, עבד בדרך כלל ביום, ולא הפריע לו רעש ולא אם צלצלת ורצית לבוא. הוא לא היה אומר, אני עסוק ואין לי זמן. היה מאוד זמין ומאוד נגיש לכל. בחורף היה כאן מאוד קר ובקיץ מאוד חם, והוא תמיד אמר לי: 'אני פשוט לא מרגיש את הדברים האלה כשאני עובד'".

הסטודיו ענק והיא עושה לי סיור בין העבודות שהשאיר בלכתו, יודעת בדיוק איפה כל אחת ממוקמת ומאיפה לשלוף איזו עבודה ומאיזו תקופה. אנחנו נפגשים לכבוד הרטרוספקטיבה של ליפשיץ המציגה כעת במוזיאון הרצליה לאמנות עכשוויות (עד 3 בספטמבר), הראשונה מאז מותו ולמען האמת הראשונה בסדר גודל שכזה בכלל - היות שהעולם האמנותי המוזיאלי מעט מידר את האמן בעל הפה הגדול. ליפשיץ התפרסם, בין השאר, במזגו הסוער ובאמירות שנויות במחלוקת על הומוסקסואלים ונכים. הוא צייר ערבים בעיניים מכוסות וציורים מופשטים בשם "כפר קאסם" ונחשב בעיני רבים לפרובוקטור.

התערוכה מציעה התבוננות עומק מחודשת בפרקים מרכזיים ביצירתו. היא מתמקדת בתיאוריו את הסובייקט האנושי, גופו וזעקתו הקיומית. התצוגה מקיפה, החל מעבודותיו המוקדמות משנות השישים ועד אלה שיצר ממש בשבועיים האחרונים לחייו. ליפשיץ עסק בציור, פיסול, תחריט, קולאז' ורישום והיה מהבולטים שפעלו בארץ.

תמיד היה מעניין סביבו, כך אומרת דורית ליפשיץ, "בגלל הצורך לבחון גבולות. גם בחייו האישיים". עם זאת, לטענתה, בין הדימוי הציבורי שלו לבין מה שהוא באמת היו פערים ענקיים. "הדימוי הציבורי הזה, זה משהו שנדבק אליו. באמירות שלו וגם בעבודה אורי הלך לאתגר פרות קדושות, הוא לא פחד מזה ברמה המוסרית, העקרונית ואפילו האכזרית ביותר, הכל במודע וכדי לבחון מוסכמות חברתיות, רק משום שהיה מחובר וחרד למצב החברתי".

מה שבטוח, ביצירתו לא ניסה לעורר פרובוקציה. "אמנות הולכת עם פרובוקציה, אמן רוצה לנענע אותך כדי שתסתכל יותר עמוק, אבל שמעתי הרבה אמירות 'הוא אהב לעשות פרובוקציות'. זה מעצבן אותי שכאומרים את זה, בעיניי זה הרבה יותר עמוק מזה. זה לא כי הוא החליט בבוקר לקום ולעשות פרובוקציה, זה לא מהמקומות האלה".

התערוכה מציינת חמש שנים לפטירתו ובה יותר מ־150 מעבודותיו. חלק נכבד מהן הגיע מאוספים שונים, החלק הנכבד הנוסף הגיע מהסטודיו. היא נפתחה בסוף מאי ותינעל ב־3 בספטמבר, אז גם יושק ספר על יצירתו של ליפשיץ שעליו עמלים כבר זמן רב אוצרי התערוכה, ד"ר איה לוריא ואורי דרומר.

להתרגש מחתיכות עץ

בקומת הסטודיו הראשונה נמצאים כל הפסלים שיצר. בקומה שמעל, שבה צייר, קשה לפספס קיר צבעוני ומקושקש והוא זה שעליו תלה את העבודות כשעבד עליהן. רואים בו את כל משיכות המכחול שיצאו מהמסגרת. באחד החללים בסטודיו נמצאים הרישומים, משם מציץ עליי זה של יבי (העיתונאי והמשורר יונה בן יהודה), מתוך סדרת גיבורי התרבות של ליפשיץ, עם הפוזה האופיינית לו פלוס הסיגריה.

אני מספר לה שאחרי מסלול התערוכה המפותל מלא החדרים והסדרות שיצר ליפשיץ כל חייו דוגמת "המתאבקים", "כפר קאסם" או "מיסטר רבינוביץ'" המפורסמות, הכי התרגשתי משלוש חתיכות עץ ענקיות השעונות על הקיר שמאחורי הכיסאות של החדר האחרון בתערוכה שבו מוצג סרט וידיאו על פועלו. החתיכות מודבקות זו לזו, יחד יוצרות מעין דיקט תפאורה ענק שעליו פרצופיהם של כל אנשי התרבות בני דורו ובהם עמוס קינן, דן בן אמוץ, אריק איינשטיין ויבי. כן, זה הציור המקורי שהיה תלוי בכסית כל השנים.

מכסית ועד פרונטו

ליפשיץ היה עמוד תווך מרכזי בבוהמה התל־אביבית. כך עד היום, גם אחרי מותו, ציוריו מקשטים עטיפות תקליטים (שלום חנוך, למשל) או את קירות מסעדת פרונטו של רפי אדר, מעין גלגול מודרני ומפונפן של כסית. אני מספר לה שאת הציורים בפרונטו אני מכיר על בוריים, אך בתקופת כסית היפה עוד לא הייתי קיים. "זאת ממש היסטוריה", היא אומרת, "הקירות כבר אינם והאנשים שישבו שם חלקם כבר אינם". כשנסגר המקום, נקנה הציור על ידי אספן האמנות יוסי חכמי. בכלל, ציורים רבים ברטרוספקטיבה מגיעים מאוסף חברת הפניקס שהיתה בבעלותו.

לאחרונה הועתקו העבודות כולן ותועדו בצורה ממוחשבת ומסודרת. "אורי היה נגד תיעוד, לא עניין אותו לתעד והוא לא התעסק בדברים האלה. הוא היה אמן פרה־דיגיטלי. הוא שבה את לבי בכל התחומים וכשהוא אמר שלא צריך לתעד בצורה ממוחשבת, זרמתי איתו. אחרי שנפטר הבנתי שאי אפשר בלי שהכל יהיה גם במחשב".

על שולחן הכתיבה הרחב מונחת המחברת "אורי בן 70" שהכינה לו כחלק ממסיבת הפתעה לכבוד יום הולדתו ובה ברכות מחבריו. אם נתחיל את המחברת מהצד ההפוך, נמצא קטעים על קטעים שדורית כותבת מאז מותו, בעיקר לעצמה, בכל פעם כשצף בה משהו משמעותי על יצירתו, על חייהם ובכלל. "אני כותבת כי זה דבר חדש בשבילי לעמוד בפני אנשים ולדבר על אורי ועל העבודה שלו", היא מסבירה. "זאת אחריות ענקית לדבר על אמן בכזה סדר גודל".

למשל כתבה על זה שכולם חושבים שהוא היה אמן פוליטי. "אורי לא היה אמן פוליטי ולא ביקורתי", היא מדגישה. "לפי דבריו, הוא היה אמן אבחוני. הוא ויתר על ביקורת לטובת האבחון. סדרות הנואמים, הפוליטיקאים או גיבורי התרבות הן כי הוא חי פה ועכשיו. הוא לא המציא אירועים, הוא הגיב על האירועים עצמם, וזה הדבר שהיה הכי חשוב לו".

ואיך היא ניסחה את זה במחברת? "הציור שלו עבר מגירוי לתגובה, להוסיף את כתב ידו על חומרים שקיבל מהמדיה. לזה הוא קרא אינדקס, לעבור מהמסך ומהעיתון ולהכניס את זה למסורת של ציור, לנסות לחלץ משהו שאתה ואני לא הבנו, כצופים או כעדים".