מדוע הקנייתים שולטים בריצות הארוכות?

האצנית פיית' צ'פנגייטץ' קיפיאגון זכתה הבוקר (ד') בזהב בריצת ה-1,500 מטר באולימפיאדת ריו, כשהיא משאירה מאחוריה את מחזיקת שיא העולם האתיופית גנזבה דיאבאבא. קיפיאגון מצטרפת לשורה ארוכה של רצים ורצות קנייתים שזכו במדליות זהב, אליפויות עולם ובכלל תחרויות ריצות ארוכות - ולא רק עבור קניה, אלא גם עבור מדינות ש"קונות" את הרצים הטובים כגון בחריין וקטאר.

אך מה הסיבה לכך שקנייתים הם כמעט תמיד הזוכים הוודאים, או לכל הפחות נמצאים על הפודיום, בריצות הללו באולימפיאדה? ישנן מספר סיבות לדומיננטיות של הרצים ממזרח אפריקה, בעיקר מקניה ואתיופיה.

קודם כל, זה כנראה עניין שבטי ופחות עניין לאומי. בני שבט הקלנג'ין (Kalenjin) הקנייתי הם מהאצנים ההטובים בעולם. לשם השוואה, לאורך ההיסטוריה רק 16 אמריקאים ירדו מ־2:10 שעות במרתון, כשיותר מ־32 בני שבט הקלנג'ין (שמונים כ־4.9 מיליון איש) עשו זאת רק באוקטובר 2011. רוב הרצים הגדולים בהיסטוריה של קניה הם בני השבט או בעלי קשר דם או משפחה עם השבט.

אז מה הסוד של הקלנג'ין? כנראה שילוב של סביבה ותורשה:

נתחיל עם תורשה. בני הקלנג'ין הם בעלי מבנה גוף שמאפשר את היעילות המכנית המרבית במרתון — גובה ממוצע של 1.70 מטר ומשקל ממוצע 56 ק"ג. העובדה שהשוקיים של בני הקלנג'ין דקות במיוחד — כמו של עמיתיהם הרצים משבט האורומו מאתיופיה ומשבט הסבאיי מאוגנדה — נותנת להם יתרון על פני רצים אחרים. לפי חוקרים בדנמרק, לבני שבט הקלנג'ין, בממוצע, יש רגליים הקלות בכ־3.6 ק"ג מהכלל- מה שמעניק להם יתרון אדיר בריצות הארוכות. למה זה יתרון? לפי חוקרים של אדידס, כל תוספת של 4 גרם למשקל מעלה את המאמץ בריצה ב־1%. כך ששוקיים דקות = פחות מאמץ.

בנוסף, הגובה היחסי שלהם מעניק להם שטח פנים גוף יחסית גדול כך שהם יכולים להיפטר ביעילות מהחום אשר גופם מייצר לאורך הריצה. על פי הערכות של חוקרים, 1 מכל 40 בני שבט קאלנג'ין הוא בעל גוף אידיאלי לריצה. שיעור דומה נמצא גם בקרב שבט האורומו ושבט הסבאיי - שגם כן מקרבם ישנם לא מעט רצים מצוינים.

מה עם הסביבה? לאורך ההיסטוריה, השבטים המוזכרים חיו בהרים, מה שפיתח אצל אנשיו יכולות ניצול חמצן טובות. הגובה עשוי לסייע להכין את הגוף למאמץ קשה ולניצול חמצן יעיל יותר. עם זאת גם פרוואנים, בוליביאנים, טיבטים או נפאלים חיים בגובה אדיר ואינם מייצרים רצים גדולים במיוחד.

אז מה בעצם ה-X פקטור של הרצים הקנייתים? בפשטות? אימונים. דווקא חוקרי גנטיקה גילו גילו שריצה היתה הדרך "הפופולרית" ביותר לבית ספר בקניה. לפעמיים קנייתים צעירים היו רצים יותר כ-20 ק"מ ביום בשביל להגיע לבית ספר ואז לחזור לביתם.

יאניס פיטסילאדיס, חוקר גנטיקה מברייטון שבילה שנים בקניה וג'מיקה כדי למצוא את 'גן הריצה' של הקנייתים, סיפר למת'יו סיד, הסופר והעיתונאי הבריטי, מה "הסוד" הגדול של הרצים הקנייתים המובילים. "מצאנו שאצל רצי העלית, הבית ספר שלהם היה רחוק יותר מהבית שלהם והם רצו הרבה יותר. לפעמיים חלקם רצו יותר מ-20 ק"מ ביום" אמר לסיד. לפי בדיקה של פרופסור בנגדט סאלטין, הרצים האלה, גם בדרך כלל רצו יותר בהרים, ולכן בעלי יכולות ניצול מירבי של חמצן ( VO2 max) גבוהה ב-30% משל רצים אחרים. 

ההשפעה של הריצות הללו דרמטית ביותר. על פי החוקרים, הרצים הקנייתים המצטיינים רצו, כל אחד כ-80 דקות ביום, יותר מתשע שעות בשבוע, ובערך 500 שעות בשנה. זה אומר שרץ קנייתי מצטיין רץ יותר מ-6,000 שעות עד גיל 16. כלומר, כל רץ התקרב לרף ה-10,000 שעות עוד לפני שנכנסו לאימוני ריצה מתקדמים.

אותם רצים מתקדמים גם בדרך כלל מוצאים את עצמם באקדמיה לריצה בפנימיית סנט פטריק שבאיטן, קניה. קולם אוקונל, מורה לגיאוגרפיה ומיסיונר אירי, שהגיע לקניה ב-1976 כדי ללמד בבית הספר הקתולי הזה, אחראי על מחלקת הריצה שם וככל הנראה הוא מאמן הריצה המוצלח ביותר בכל הזמנים.

הוא הגיע לקניה ב1976 - אחרי שטירוף הריצה במדינה החל וזאת לאחר שקיפצ'וגה קיינו נהיה האתלט הקנייתי הראשון שזוכה במדליית זהב (עשה זאת במקסיקו 1968). כשאוקונול ראה את ההתלהבות מריצה הבין שיש שם פוטנציאל אדיר להביא משאבים ואנשים איכותיים לבית ספר והתמקד בלימוד המקצוע. מאז הבית ספר נהפך למכה של הריצות הארוכות.  תביטו בבדף הוויקיפדיה שלו כדי להבין את כמות אלופי העולם שהוא חינך - בלי שום רקע בריצה, רק בגלל רקע של חינוך ועבודה קשה.

תוסיפו להכל את הידע העצום על ריצה שנמצא בקניה אצל עשרות אלופי העולם והאלופים האולימפיים ואת העובדה שניתן כיום להרוויח כסף לא רע מריצה במרתונים ברחבי העולם ותקבלו את קניה - אימפריית הריצות הבלתי מעורערת של העולם.