ד.נ.א: נורית דאבוש למדה מאבא לדבר עם אלוהים

נולדתי למיסה ואברהם, בת שמינית ואחרונה. הוריי היו בני דודים, ועלו מלוב ב־1949 עם בתם הבכורה. בתחילה הגיעו לירושלים ואחר כך עברו לאשקלון. כשמלאו לי 14 שנים התגלה אצל אמי גידול בראש, וכעבור שלוש שנים היא נכנסה לניתוח. כשיצאה לבית החולים היא אמרה לי: 'אם אני נכנסת לניתוח, לא אחזור ממנו הביתה'. וכך אכן היה. הניתוח הסתבך, אמא לא חזרה וכעבור חצי שנה נפטרה. היו לי כארבע שנים להיפרד ממנה, מרגע גילוי המחלה, כי הבנתי שזה הולך לכיוון לא טוב והכנתי את עצמי. מאז חששתי להביא ילדים לעולם: מה אם יקרה לי משהו? לא רציתי שילד שלי יחווה את מה שאני חוויתי.

"בכל 35 שנות נישואיהם, מדי יום ב־5 בבוקר אבא היה מביא לאמא למיטה קפה וארוחה. זו היתה השעה שבה הם ישבו ודיברו. לפעמים היה מביא לה שוקולדים, וראו את האהבה ביניהם. אמא היתה עקרת בית, המשפחה היתה כל עולמה, וחמותה ואחיותיו של אבי היו החברות הכי טובות שלה. היא היתה הדמות השמחה בבית, שסיפקה את כל הצד הרגשי: הרבה 'כפרה', אהבה בלי גבולות, וגם תיווכה בינינו לבין אבא כשהיו בעיות. אבל 'אבא שלכם' היה מושג קדוש בבית. רק כשאמא נפטרה אבא התחיל לחבק ולמלא גם את תפקידה, הוא הבין שהוא חייב.

"אבא היה איש הציונות הדתית שעבד בקרן הפנסיה נתיב ובמפעל לבידי אשקלון, והתגאה במיוחד בתפקידו כגבאי בית כנסת. בכל יום נהג לשאול אותי איזה ספר קראתי באותו יום, ואם התנדבתי בבית הילדים שהיה ליד הבית. הוא תמיד אמר ש'כבוד האדם בלבושו', וכשבאחד הימים הגעתי בבגדים לא הולמים לארוחת שבת, בחצי פיג'מה, הוא סירב לעשות קידוש עד שהחלפתי אותם. אבא מאוד אהב את המדינה, וכאב פרשיות כמו זאת של משה קצב. הוא אמר אז: 'מסכנה המדינה'. כשרבין נרצח התקשרתי לספר לו על כך, ואני זוכרת שפרץ בבכי: 'איך זה קרה לנו, מה יקרה למדינה שלנו, אנחנו צריכים להתבייש'. לא זכור לי שהוא אי פעם בכה בגלל אירוע בחיים הפרטיים של אחד מאיתנו.

"לעתים קרובות שמעתי אותו מנהל שיחות עם בורא עולם, והוא אמר לי: 'דברי עם אלוהים, תבקשי, תתריסי, אבל דברי איתו'. האמונה שלו היתה בסיסית, פשוטה ובאהבה גדולה. הוא קיבל באהבה את מה שיש ואת מה שאין. לפני מותו, לפני שש שנים, הוא אמר בהשלמה רגועה: 'הגעתי מלוב עם אמא שלכם וילדה אחת, ותראו את הילדים והנכדים שלי עכשיו'".