אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
ירדני זה השחור החדש צילומים: מאיר אוחיון

ירדני זה השחור החדש

זה נראה כמו סיפור הצלחה של שלום כלכלי: בכל בוקר, כ־700 ירדנים חוצים את הגבול ומגיעים למלונות הגדולים באילת כדי להחליף את הסדינים במיטות ואת הסודנים במסדרונות. לישראל מותר להם להכניס רק סיגריות וטלפון, אסור להם להסתובב לבד, בגבול עושים להם את המוות ובכל שעה סופרים אותם, אבל כשהפרס הוא משכורת המינימום הישראלית - עיני העובדים נשואות למנהלת שתחליט אם האשרה שלהם תוארך. קווים לדמותו של דו־קיום חשדני בים האדום

19.08.2016, 07:50 | ארי ליבסקר

מסוף הגבול יצחק רבין בין אילת לעקבה. אוטובוסים של המלונות האילתיים ממתינים בסמוך לשער ובתוכם גברים ירדנים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. הם לובשים חולצות טריקו שחורות ולבנות שעליהן שמות חברות כוח האדם הירדניות שמעבירות אותם למלונות. השעה 9 בבוקר, והעובדים היו אמורים להיות מזמן בעבודה. שקט פה. אחרי המתנה של יותר משלוש שעות כבר אין מה להגיד, התסכול נהפך לאדישות של בהייה בחלון.

41 מעלות עכשיו. מדי פעם פורץ משב רוח שרק מגביר את החום הבלתי נסבל. בסמוך לאוטובוס, מתחת לעץ מאובק שבקושי מצל מהשמש הקופחת, מכונסת קבוצה של מעשנים. מסביבם, על האדמה הבוערת, כמות בלתי נתפסת של בדלי סיגריות שעישנו אותן עד לפילטר.

שני גברים מגיעים מהמסוף, ובידיהם רק דרכונים. אין להם שקית או תיק, כי אסור להם להכניס לישראל דבר מלבד קופסת סיגריות ומכשיר סלולרי. הם מצטרפים לקבוצת המעשנים ומקללים את המסוף ואת הזמן שבזבזו בו. הם שם מ־5:30 בבוקר, והיום יום חמישי, היום הכי לחוץ בבתי המלון, ודווקא עכשיו זמן ההמתנה ממושך מהרגיל.

חליל (23) ועאמר (24) שמחים לתרגל את העברית הבסיסית שלמדו בשמונת החודשים האחרונים. הם עובדים ברשת מלונות פתאל ועאמר מספר שלמדו עברית מאנשים במלון ודרך האינטרנט. "בפתאל יש גם שיעורי עברית שאנחנו מקבלים מהמלון", אומר עאמר. "את העבודה אנחנו אוהבים, אבל נמאס לנו לחכות במעבר, לקום ב־5 בבוקר. כל יום יותר משעתיים־שלוש אנחנו פה בבידוק. בערב, כשאנחנו חוזרים לעקבה, זה גם לוקח הרבה זמן. אני וחליל רוצים לגור בדירה באילת, יותר טוב לנו בישראל ולא נצטרך לחכות כל כך הרבה".

החלטת הממשלה מיוני 2014, שהתירה לעובדים הירדנים להיכנס לעבוד במלונות באילת, אוסרת עליהם ללון בישראל — הרי זה כל הרעיון, אחרי שהמסתננים האפריקאים כבר שינו את פניה של העיר — אבל את זה חליל ועאמר כנראה לא יודעים. "אנחנו מתחננים שהבוסים שלנו יאפשרו לנו לגור פה. למה אי אפשר ללון פה? מה, אני לא יכול לעבוד פה יעני בתור טוריסט?". חליל מגיע מאירביד, העיר השלישית בגודלה בממלכה, שנמצאת בחלק הצפוני של הרי הגלעד, אבל עכשיו הוא מתגורר במגורים המיוחדים שהפועלים שוכרים בעקבה מחברות ההשמה.

אדם שמדבר ערבית פונה אליי לפתע בעברית, שואל מי אני ומפסיק את השיחה. בדש חולצתו נעוץ תג מוזהב של מלונות פתאל ועליו חרוט השם צחי. הוא מורה לעובדים בערבית לעלות לאוטובוס, לא לפני שהוא סופר אותם. "אני אחראי לשלומם ולביטחונם של העובדים מטעם רשת מלונות פתאל", הוא מסביר. צחי, כך מתברר, אינו שמו האמיתי, אך נוח לו איתו יותר כשהוא עובד באילת. "אני ערבי, במקור מאזור טבריה ועכשיו גר באילת. התפקיד שלי הוא לחנוך את העובדים הירדנים".

הפועלים ירדנים בדרך לאילת. הגעת הירדנים הייתה יכולה להיות רווח נקי לכולם, אך כשיורדים לפרטים מגלים שהמציאות יותר מורכבת, צילומים: מאיר אוחיון הפועלים ירדנים בדרך לאילת. הגעת הירדנים הייתה יכולה להיות רווח נקי לכולם, אך כשיורדים לפרטים מגלים שהמציאות יותר מורכבת | צילומים: מאיר אוחיון הפועלים ירדנים בדרך לאילת. הגעת הירדנים הייתה יכולה להיות רווח נקי לכולם, אך כשיורדים לפרטים מגלים שהמציאות יותר מורכבת, צילומים: מאיר אוחיון

מה זה אומר?

"לעזור להם להיקלט. אני אחראי לוודא שכולם יעלו לאוטובוסים הנכונים ואז לספור אותם. אסור לאף אחד להישאר לבד במסוף. כשהם מגיעים אני מכניס אותם לחדר אוכל ואחר כך מפזר אותם לעבודה. הם עובדים כחדרנים או 'סטיוארדים', כלומר עובדי ניקיון ושוטפי כלים בחדרי האוכל והמטבחים. כל שעה עגולה אני עולה וסופר אותם כדי לוודא שמישהו לא ערק", אומר צחי וחושף את הבטן הרכה והרגישה ואת הפחד של כוחות הביטחון שהפועלים הירדנים יסתובבו חופשיים בעיר. "אני גם בודק אם יש בעיה. כשצריך לתרגם אני מתרגם. אני עושה הכל כדי שיהיה להם טוב".

את שיחתנו קוטע עובד כעוס של המסוף, שמקלל ברוסית ונוסע ברכב שמטאטא את הכביש. "למה זורקים פה סיגריות? למה הם כמו חיות מלוכלכות?", הוא מוסיף. צחי, שאליו מצטרף מנהל משאבי האנוש ברשת פתאל באילת תומר לדני, מנענע את ראשו במעין אדישות והשלמה. הלכלוך מטריד אותו הרבה פחות מאשר העיכוב במסוף, שכבר פוגע ביום העבודה. "היום הם מספרים לנו שקרס להם המחשב, אבל כמעט בכל יום יש עיכובים. יש רק שני אנשים שבודקים אותם במעבר, וזה יוצר צוואר בקבוק מתסכל", הוא אומר.

רשות האוכלוסין וההגירה מסרה ל"מוסף כלכליסט" ש"עד כה לא נתקבלה כל תלונה בנוגע לעיכוב העובדים הירדנים במעבר הגבול, נהפוך הוא, בכל המפגשים ובכל הזדמנות נשמעו רק שבחים". מהרשות הוסיפו כי "העסקת העובדים הירדנים באילת היא בעלת חשיבות עליונה בעיני הרשות, וכדי לקצר ולייעל את זמני המעבר החל הליך זיהוי ביומטרי שיצמצם את זמני ההמתנה למינימום האפשרי".

"צחי", האחראי לעובדים הירדנים מטעם פתאל. "היום מספרים לנו במעבר הגבול שקרס להם המחשב, אבל כמעט בכל יום יש עיכובים" , צילומים: מאיר אוחיון "צחי", האחראי לעובדים הירדנים מטעם פתאל. "היום מספרים לנו במעבר הגבול שקרס להם המחשב, אבל כמעט בכל יום יש עיכובים" | צילומים: מאיר אוחיון "צחי", האחראי לעובדים הירדנים מטעם פתאל. "היום מספרים לנו במעבר הגבול שקרס להם המחשב, אבל כמעט בכל יום יש עיכובים" , צילומים: מאיר אוחיון

ערב רב של בני אדם

את ההחלטה להעסיק 1,500 עובדים ירדנים קידמו ב־2014 השרים דאז עוזי לנדאו (תיירות) וגדעון סער (פנים). ועדה של נציגי רשות האוכלוסין וההגירה, לשכת ראש הממשלה ומשרדי התיירות והאוצר המליצה לאשר את הבאתם בשלוש פעימות, כל אחת של 500 עובדים. בסוף אוגוסט שעבר ניתנו האישורים הראשונים, אך בשל עיכובים ביורוקרטיים וביטחוניים העובדים הראשונים הגיעו רק בנובמבר. לפני חודשים אחדים נוספו אליהם עובדי הפעימה השנייה. בסך הכל ניתנו 900 היתרים, אולם בפועל רק כ־700 עובדים עוברים במסוף בכל יום. המלונאים מעדיפים שיהיו עובדים בכוננות, למקרה שחבריהם ייעדרו פתאום.

הבאת הירדנים היא מענה למצוקה החריפה שהתעוררה באילת לאחר שבעיר התיישבו אלפי אריתראים וסודנים. האיסור עליהם לעבוד ולגור במרכז הארץ והצורך בעובדי כפיים במלונות בחוף הפכו את שכונותיה העניות של אילת לאבן שואבת עבור האפריקאים ולסיר לחץ חברתי. לפי משטרת ישראל, כיום יש בעיר כ־8,000 זרים, שרובם עדיין עובדים בבתי המלון.

הפעולות השונות לעצירת התופעה — בניית הגדר בגבול מצרים, הקמת מחנה המעצר חולות ומענקי העזיבה — הביאו להפחתת מספר האפריקאים בעיר, אולם המלונות עודם זקוקים לעובדים. לכן הגעת הירדנים היא רווח נקי לכולם: המלונאים מקבלים עובדים מוערכים וזולים, אילת לא צריכה להתמודד עם קליטת אוכלוסייה זרה וחלשה והירדנים מקבלים שכר גבוה יותר מבארצם.

אבל זה נכון, כמובן, רק אם הכל עובד כמו שצריך. כי אחרי העיכוב הממושך בבוקר יום חמישי של אמצע אוגוסט, הלובי של מלון רויאל גארדן של רשת ישרוטל נראה כמו הכנה לאחד מהסרטונים הוויראליים של איבוד שליטה ישראלי באמצע הקיץ. הוא עמוס במיוחד במשפחות עם ילדים קטנים הממתינות בחוסר סבלנות להיכנס לחדרים. אשה שלידה זאטוט בן שנתיים צועקת על בתה בת ה־6, וזו פונה לאביה, המבהיר לה שגם הוא כועס. משפחה אחרת מנסה לשכנע את פקיד הקבלה להכניס אותה לחדר, אף שקבלת החדרים אמורה להיות רק שעתיים לאחר מכן. גם בכניסה לחדר האוכל יש תור ארוך ועצבני.

הדרך למשרדי ההנהלה יוצאת מדלת צדדית וכמעט נסתרת מאזור הלובי ועוברת במתחם פריקת הסחורות, שבו הפעילות בשיאה לקראת סוף השבוע העמוס. ערב רב של בני אדם — אריתראים, סודנים, רוסים, ירדנים וישראלים — עסוקים בסידור החבילות. משם ממשיכים במסדרון צר ומוזנח ומגיעים לחדרים המעוצבים בסגנון האייטיז, מעין שילוב בין חדרי מלון למשרדים עסקיים.

אני אמור לשוחח עם, דוד בלום, סמנכ"ל משאבי אנוש ברשת ישרוטל אך הוא עסוק בכיבוי השריפות שנוצרו בשל העיכוב בגבול. הגרסה הרשמית לעיכוב היא שהמחשבים נפלו, אך בלום משוחח עם בכיר במשרד הפנים שמסביר שמדובר בעניין ביטחוני חסוי.

אחראית במלון מדווחת לבלום שחלק גדול מהירדנים עדיין לא הגיעו, ולכן כנראה יהיו עיכובים במסירת החדרים לאורחים. גם המצב בחדר האוכל לא מזהיר. כמה מהעובדים הירדנים התייאשו עוד במסוף וחזרו על עקבותיהם לירדן, ועכשיו צריך לאתר אותם בעקבה בעזרת חברת ההשמה הירדנית, שתסיע אותם בחזרה למסוף ומשם יצטרכו להצמיד להם מישהו מהמלון, כי הרי אין להשאיר את הירדנים לבד.

רגעי כיף וצילומי סלפי בין ניקוי הרצפה להחלפת המצעים. העובדים אמנם מחייכים, אבל ההגבלות עליהם נוקשות במיוחד: אסור להם להסתובב בעיר והם נדרשים לעמוד בספירה אחת לשעה, צילומים: מאיר אוחיון רגעי כיף וצילומי סלפי בין ניקוי הרצפה להחלפת המצעים. העובדים אמנם מחייכים, אבל ההגבלות עליהם נוקשות במיוחד: אסור להם להסתובב בעיר והם נדרשים לעמוד בספירה אחת לשעה | צילומים: מאיר אוחיון רגעי כיף וצילומי סלפי בין ניקוי הרצפה להחלפת המצעים. העובדים אמנם מחייכים, אבל ההגבלות עליהם נוקשות במיוחד: אסור להם להסתובב בעיר והם נדרשים לעמוד בספירה אחת לשעה, צילומים: מאיר אוחיון

המסוף קצר מדי

בלום מתמוגג מהרכש החדש. "מבחינת איכות העבודה, הבאת הירדנים זה סיפור הצלחה", הוא אומר. "אין מה להשוות בינם לבין הסודנים והאריתראים, שנוסף על כך עלולים לקבל הפניה למתקן חולות, או שישימו להם חותמת שהם לא יכולים לעבוד באילת. הירדנים לעומתם מקבלים אשרה לאילת רק לשלושה חודשים, וחלקם גם בעלי ילדים ומשפחות, על כל מה שמשתמע מזה. הבעיות הן בעיקר במעבר הגבול".

תהליך המעבר בגבול נמשך בדרך כלל בין חצי שעה לשעה וחצי, אולם בלום טוען שהמלונות צריכים להתמודד עם שלוש רשויות, שכל אחת מהן מעכבת את הירדנים. "רשות שדות התעופה רוצה כסף", הוא קובע. "כיום המלונות משלמים לה דמי מעבר יומיים של כעשרה שקלים לעובד, והם רוצים להעלות את זה לסכומים בדיוניים. כל דבר שאני מדבר איתם עליו — הם מתנים בכסף. נכון שאנחנו עושים להם יותר עבודה, אבל הם צריכים להתפשר. מעבר הגבול לירדן פתוח רק מ־6 בבוקר עד 7 בערב, לעומת מעבר טאבה למצרים שפתוח 24 שעות".

לפי התוכניות, המלונות יחלו לשלם 20 שקל לעובד ביום, ובתמורה יוארכו שעות הפתיחה של המסוף עד 11 בלילה בימי השבוע וביום שישי תוקדם הפתיחה מ־8 ל־6 בבוקר. מנגד מבהירה רשות שדות התעופה כי "קביעת שעות הפתיחה של המסוף היא באחריות הממשלה, ולא באחריות הרשות. הכוונה להעלות את דמי המעבר נובעת מהתוכנית להאריך את שעות הפתיחה".

שעות הפתיחה המועטות מאלצות את המלונות לשחרר את העובדים מוקדם מדי, לטעמם. רשת פתאל קיבלה לאחרונה זימון לשימוע מרשות שדות התעופה, כי עובדים ירדנים שלה הגיעו למסוף ב־8 בערב, שעה לאחר סגירת המסוף. "מנהל המשק שחרר את העובדים קצת יותר מאוחר כי היה יום עמוס", מסביר בלום.

הרשות הנוספת שמרגיזה אותו היא רשות האוכלוסין וההגירה שבודקת את הדרכונים. "כל בוקר עוברים כמה מאות אנשים את הגבול, ויש רק שני אנשים שבודקים אותם. ככה אי אפשר לזרז את התהליך", הוא אומר. "ואז פתאום מגיע גם המכס, שהחליט להשתתף בחגיגה. בשבוע שעבר המכס עשה שביתה איטלקית על חשבוננו, כדי להשיג עוד תקנים. הם התחילו לבדוק את הירדנים אחד־אחד בקפדנות כזאת, עד שהעובדים הגיעו אלינו בסביבות 11. מדובר בבני אדם. אני לא מבין למה צריך בדיקת מכס כשמותר להם להכניס רק טלפון וקופסת סיגריות. מה יש למכס לעשות שם חוץ משביתות ומעיכובים? הם לא מבינים שלא אנחנו הכתובת למשחקים וללחצים האלה. זו החלטת ממשלה".

ברשות המסים כועסים על הביקורת שמשמיע בלום."לא התקיימה שום 'שביתה איטלקית', אלא פעילות מוגברת לאור מידע מודיעיני שנתקבל", הבהירו שם בתגובה. "בתקופה האחרונה אף הוכנס למעבר משקף כבודה כדי לצמצם את משך בדיקת המכס שנמשכת פחות מדקה".

אולם נוסף על הקשיים בגבול צורמים גם הסדרי התעסוקה של הירדנים אחרי שהם עוברים לידי מעסיקיהם. הם כפופים להגבלות שאוסרות עליהם להסתובב בעיר, ונדרשים לעמוד בספירה אחת לשעה. בלום, שמודע לבעיה, מנסה לרכך את הסיטואציה. "מדובר בעובדים טובים מאוד, ואנחנו מתייחסים אליהם בכבוד. הם מביעים התפעלות מכך שאנו מתייחסים אליהם בכזה כבוד, אנחנו מדברים על בני אדם", הוא אומר. "עובדים אצלי ברשת שינו את תפיסת עולמם בכל מה שקשור לערבים ויהודים. מדובר באנשים שוחרי שלום, אנשי מקצוע, ששמים את השיקולים הפוליטיים בצד ובאים לעבוד, וזה ללא ספק מקרב את השלום".

ומה לגבי חופש התנועה שלהם?

"אנחנו עושים את הכל במסגרת האפשר. רצינו לתת להם ליום ההולדת תיק רחצה, אבל אסור להעביר שום דבר גם לצד הירדני. אז לקחנו אותם ליום כיף בבית קפה ולמצפה התת־ימי. אנחנו מתכוונים להעביר להם קורס בעברית, ולעובדים הישראלים ניתן קורס בערבית. אני מנסה להתנהג איתם כמו עם העובד הישראלי, וזה יוצא דופן בכל העולם ביחסים שמקבל עובד זר".

בידיים של מגי

מגי מלול (49) היא רכזת הרווחה של מלונות ישרוטל באילת והאחראית הישירה לעובדים הירדנים. הוריה עלו ממרוקו והיא דוברת ערבית, והרשת גם שלחה אותה לקורסים ללימוד השפה. אבל בשביל מלול, זאת לא היתה עוד פעולה שגרתית שעושים בשביל העבודה. ביום הולדתה לפני 12 שנים, ב־31 באוגוסט 2004, נרצחה אמה של מלול בפיגוע התאבדות באוטובוס בקו 6 בבאר שבע. בעקבות הטרגדיה היא הקצינה בדעותיה הפוליטיות הימניות מלכתחילה.

"שנאתי ערבים. רציתי שכולם ימותו. הייתי ימנית הכי קיצונית שאתה יכול לדמיין", היא מספרת. "אבל כנראה שאלוהים ייעד לי ייעוד אחר וארגן עבורי סוג של תיקון. בהתחלה לא רציתי לעשות את התפקיד, אבל בבית הספר הייתי מצטיינת בערבית והחלטתי לעבוד על עצמי, 'בואי ננסה לשמוע אותם'. אף פעם לא דיברתי עם ערבי כדי לשמוע את הצד שלו, לדעת מה הוא חושב על היהודים. נסעתי למבחני ההשמה של העובדים הירדנים וגיליתי דבר אחר לגמרי, לפחות לגבי האנשים שבאו לכאן. הם לא גדלו על שנאה. הם מתעבים את חמאס בעזה ואומרים לי כל פעם אינשאללה שייפול, והם רועדים מפחד מדאעש. בסך הכל, כולם באו להתפרנס ולא לעשות משהו רע. היו ויש עדיין חששות של העובדים הישראלים, וזה מצחיק שאני זאת שמרגיעה אותם. כשהם אומרים לי 'מה אתם מביאים לי מחבלים פלסטינים', אני אומרת להם 'חבר'ה, קחו שני צעדים אחורה. אל תשפטו מראש'".

וכאילו כדי לסגור את כל המעגלים לנקודה אחת, בתאריך הטעון של 31 באוגוסט, יום הולדתה של מלול ויום הירצחה של אמה, אמורה להתחדש אשרת העבודה של העובדים. "לכן כרגע אני האדם החשוב ביותר בחיים שלהם", היא אומרת בכנות מפתיעה, "הם שואלים אותי כל הזמן אם אני אומרת לאשר להם את הוויזה".

מלול מחלקת את העובדים לשניים — הרווקים והנשואים. "בעיקרון", היא אומרת, "מדובר בעם של עצלנים שלא מתים על עבודה וזקוקים להחדרת מוטיבציה. מה שהכי עושה להם את ההרגשה הטובה זה שאתה מכבד אותם. לנשואים יש יותר מוטיבציה כי הם צריכים לפרנס. הרווקים יכולים להבריז פה ושם, לאחר, לא להתעורר".

מגי מלול והעובדים שהיא אחראית עליהם. "הירדנים הם עם של עצלנים וזקוקים להחדרת מוטיבציה. הנשואים צריכים לפרנס, אבל הרווקים יכולים להבריז, לאחר, לא להתעורר", צילומים: מאיר אוחיון מגי מלול והעובדים שהיא אחראית עליהם. "הירדנים הם עם של עצלנים וזקוקים להחדרת מוטיבציה. הנשואים צריכים לפרנס, אבל הרווקים יכולים להבריז, לאחר, לא להתעורר" | צילומים: מאיר אוחיון מגי מלול והעובדים שהיא אחראית עליהם. "הירדנים הם עם של עצלנים וזקוקים להחדרת מוטיבציה. הנשואים צריכים לפרנס, אבל הרווקים יכולים להבריז, לאחר, לא להתעורר", צילומים: מאיר אוחיון

לא חוזרים הביתה

בחדר האוכל העמוס והקולני של רויאל גארדן אנחנו פוגשים את סעד (32), שנחשב עובד מצטיין וחרוץ. אנחנו מצליחים לשוחח למורת רוחה של מנהלת המשמרת, שזקוקה לו נואשות. בעבר חי בעמאן ועבד במלון שם. על ההצעה לעבוד באילת קרא בעיתון והגיש קורות חיים. הוא מאוד שמח, כי המשכורת החודשית הממוצעת של עובד במלון בירדן היא 300 דולר, ואילו בישראל השכר צמוד לשכר המינימום, 4,850 שקל — יותר מ־1,000 דולר בחודש. "האחרים חששו מהישראלים, אבל אני לא פחדתי כי במלון שבו עבדתי הכרתי ישראלים. אחרים חששו בעיקר מהיחס של המנהלים, אבל כשהגענו לפה גילינו שמדובר ביחס טוב ובאנשים טובים", הוא אומר.

מחדר האוכל אנחנו ממשיכים לאחת מקומות המלון ופוגשים שני חדרנים, מע'רה (34) מאירביד ומעאן (35), שגר בכפר המרוחק כ־100 קילומטר מעקבה. מע'רה שמע על האפשרות לעבוד בישראל כשעבד במלון בעקבה, וגילה שהעבודה יותר "רילקס" ממה שחשב. הוא פונה למלול ישירות ושואל אותה את השאלה החשובה ביותר, אם היא מתכוונת לאשר לו את הוויזה. "חכה עד ה־31", היא עונה.

מעאן לעומתו לא נמצא במצב כל כך רילקס, כי הוא מתגעגע למשפחה שלו. "בעבר הייתי עובד בפטרה, שזה 50 מטר מהכפר שלי, הייתי רואה כל יום את המשפחה. ועכשיו בגלל הצורך בכסף אני רואה את המשפחה רק פעם בחודש, וזה קשה".

כי אולי נעים לדמיין שהירדנים מסיימים את יום העבודה המעייף בישראל וחוזרים לערב מפנק בחיק משפחתם, אבל זה לא בדיוק המצב. רובם המכריע לא באים בעקבה, שנשקפת מחוף אילת, אלא ממקומות מרוחקים. לכן שלוש חברות כוח האדם הירדניות שמאתרות את העובדים משכנות אותם בבית דירות ייעודי בעקבה, מעין מלון עובדים, שבו הם גרים שישה בדירה, שניים בחדר. הם לא מבשלים שם — את כל הארוחות הם מקבלים במלון שבו הם עובדים — וגם אין שם חדר אוכל.

תמורת המגורים במחנה הזה העובדים משלמים לחברות הירדניות בין 500 ל־900 שקל (100 עד 170 דינר ירדני). התשלום כולל גם את הנסיעות הלוך ושוב מהדירה למסוף. נוסף על כך, החברות גוזרות מהעובדים תשלום חודשי, שהיה בתחילה כ־13% ממשכורתם, אבל בלחץ המלונאים וממשלת ירדן ירד ל־7%.

גם האופן שבו הם מקבלים את השכר אינו פשוט. בתחילה קיבלו את הכסף לחשבון בנק בישראל שנפתח למענם. אלא שהבנקים לא התלהבו מהנוהג של מאות העובדים למשוך בבת אחת את המשכורת ב־9 בחודש, משום שהדבר דורש מהם להזרים סכומי מזומן גדולים מהצפון, ועתה הם מקשים על העובדים לפתוח את החשבון. מנגד, העברת הכסף לחשבון בנק בירדן מאלצת אותם לשלם עמלות גבוהות. לכן העובדים מקבלים צ'קים, שאותם הם פודים באופן מיידי בבנקים באילת. פנסיה, דרך אגב, מופרשת להם כחוק.

קו המלונות של אילת. בקיץ הלובי נראה כמו הכנה לסרטונים הוויראליים על לקוחות שיוצאים משליטה , צילומים: שאטרסטוק קו המלונות של אילת. בקיץ הלובי נראה כמו הכנה לסרטונים הוויראליים על לקוחות שיוצאים משליטה | צילומים: שאטרסטוק קו המלונות של אילת. בקיץ הלובי נראה כמו הכנה לסרטונים הוויראליים על לקוחות שיוצאים משליטה , צילומים: שאטרסטוק

העצמה נשית

באחד החדרים במלון ספורט ישרוטל אנחנו פוגשים את סמירה (34), אחת הנשים היחידות מקרב העובדים הירדנים. מלול מספרת בגאווה שהיא קידמה את סמירה להיות סופרווייזר, מה שיצר התמרמרות אצל שאר העובדים. "קשה להם שהם צריכים לקבל הוראות מאשה שהגיעה מאותו מקום שהם הגיעו", היא מסבירה.

סמירה מקבלת בנשיקות וחיבוקים את מלול, שכבר מכירה את בעלה ושני ילדיה. משפחתה גרה בעמאן והיא עבדה בעבר בקבלה במלון בבירת ירדן. "שמעתי על הג’וב הזה ורציתי לנסות לעבוד", היא מספרת. "היו לי הרבה חששות כאשה. בייחוד חששתי שהבוסים הישראלים יהיו רעים אלינו. ואז הכרתי את מגי, והלב שלי נפתח. זאת האמת. אני אוהבת אותה, והעבודה באמת בסדר. הבעיה היא בעיקר במעבר הגבול".

איך זה לעבוד בסביבה גברית כל כך?

"בהתחלה היה לא פשוט לעבוד בין כל כך הרבה גברים, אבל אני אוהבת אתגרים. עכשיו אני הבוס שלהם, והם מקנאים בי כי הם לא אוהבים שנשים נותנות להם הוראות. אף אשה לא תגיד להם מה לעשות. יש לי שני ילדים, יחיא ואדל. אמא שלי מטפלת בהם, אבל הכסף שאני מרוויחה שווה את המרחק מהילדים".

באופן מפתיע, כמו בגלי העליות לישראל, מי שמרוצה פחות מהגעת עובדי המלונאות הירדנים הם העובדים הירדנים הוותיקים יותר. באתר בנייה בשכונת שחמון שבהרי אילת אני נפגש עם כמה ירדנים שעובדים בישראל כמעט 15 שנה. הם היו חלק מ־300 עובדים שכניסתם הותרה לישראל עם חתימת הסכמי השלום. עומר (50) מספר שהרבה אנשים בירדן רוצים לעבוד בישראל, אבל הם לא יכולים להיכנס אליה כי הם לא מתאימים לעבודה וחברות כוח האדם מסננות אותם.

עובד אחר מתלונן על הזמן הרב שהוא נאלץ להמתין עתה במסוף בשל הצטרפות העובדים החדשים. "לא טוב שהם הגיעו, זה רק עושה לי את החיים קשים יותר. אני נאלץ להמתין שעתיים הלוך ושעתיים חזור. לא מעניין אותי מהצרות שלהם ומהעבודה שלהם".

גם עלי (48) כל כך מיואש מההמתנה עד שהוא מנסה לשכנע את מעסיקיו שיאפשרו לו להישאר באתר הבנייה ולחזור כל שבוע לעמאן. אך עומר אומר: "אני ממש לא רוצה להישאר כאן באילת. הסיגריות והאוכל עולים פה הרבה כסף". "בזה אתה צודק, חביבי", אומר עלי. 

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות