אחרי הרכישה של כריש ותנין: נשאר לגלות למי מוכרים את הגז

אנרג'יאן חתמה אתמול (ג) על רכישת שדות הגז כריש ותנין  תמורת כ-150 מיליון דולר. עבור משק הגז המקומי מדובר בחדשות מעודדות - ואת זה יגידו גם אחרוני מתנגדי מתווה הגז. כניסת שחקן חדש לתחום הפקת הגז המקומי, בוודאי כזה שיש לו ניסיון מוכח, מגדיל את היצע החברות שפועלות בתחום ועמו את האפשרות שאנרג'יאן תתמודד על רישיונות נוספים של גז שיפתחו למכרז כבר בסוף השנה הנוכחית. מעבר לכך, משרדי האנרגיה והאוצר יכולים לרשום לעצמם ניצחון קטן ביכולת להוכיח שיש אפשרות להביא לפה חברות זרות או שיש אפשרות להגדיל את מספר השחקנים במשק שמספקי גז גם כאשר מחירי האנרגיה בעולם מתרסקים.

עם זאת, עסקת אנרג'יאן - דלק אינה חפה מבעיות, וייקח זמן עד שנראה את הגז משם מגיע לתחנות הכוח או לתעשייה. ראשית, מאגר הגז שם קטן יחסית במונחי המשק העולמי (כ-55 עד 60 מיליארד מ"ק, קרוב ל-6 שנות צריכה מקומיות) ולכן הסבירות שהוא יהפוך ל"גונב חוזים" סדרתי ממונופול תמר או מלווייתן אינו גבוה. שנית, מדובר בקידוח מורכב ובמים עמוקים עם חיבור מקביל של שני מאגרים שונים וצנרת לחוף. מדובר בעלויות גבוהות כך שאנרג'יאן נמצאת למעשה במצב לא פחות מסובך מבעלי מאגר לוויתן - אין חוזים ענקיים במשק המקומי ואין גם כאלה באופק. אם לוקחים בחשבון את העובדה שהגז מכריש ותנין חייב להגיע לשוק המקומי ואסור לייצא אותו, נשאלת השאלה מי בדיוק יקנה אותו כדי לממן את הפיתוח?

שוב חברת החשמל על הכוונת

וכאן בעצם מתחיל כאב הראש של משרדי האוצר והאנרגיה. אחרי כל המלל, בליל המילים וההבטחות, הנה הגיע שחקן חדש שרק מחכה שמישהו פה יקלוט אותו. וכאן למעשה נופלת חובת ההוכחה על משרדי הממשלה: במסגרת מתווה הגז הובטח שתוך 100 ימים יפורסמו תקנות ותוכניות לעידוד פיתוח שם מאגרי גז קטנים. ומה קרה מאז? כלום גדול. 100 הימים נעלמו מזמן - ותוכניות אין. בעבר עלתה האפשרות לשריין את הגז מכריש ותנין עבור המכרז להקמת מתקן אמוניה חדש בנגב, אבל מדובר בטיפה בים - כדי שכריש ותנין יהפכו לשחקן אז חייבים לייצר לו שוק מקומי, וזה ממש לא משנה לאיפה הולך הגז: חשמל, תעשיה או תחבורה.

אז מה יכולה הממשלה לעשות? חוק ההסדרים האחרון עשה כברת דרך בהסבת משק התחבורה לגז טבעי, ואם כריש ותנין יהיו הספק היחיד או העיקרי שלו אזי אולי אפשר להתחיל ולדבר פה על סוג של תחרות. אפשרות אחרת היא לנצל שהממונה על ההגבלים העסקיים נתן לתעשיינים ולרכוש גז במרוכז עבור מפעלים שונים, ובכך לייצר ביקוש משני.

אפשרות נוספת, שמשרדי האוצר והאנרגיה חרדים ממנה, היא שחברת החשמל תודיע שהיא סוגרת חצי מיחידות הייצור הפחמיות שלה (בעיקר בחדרה) והיא מקימה במקום יחידות גז טבעי. ביקוש מסוג זה בוודאי יעניק מימון לפיתוח, אבל משרד האוצר רוצה להפריט את חברת החשמל ולכן מתנגד לתת להם פרויקטים חדשים ואילו משרד האנרגיה מתקשה לוותר על הפחם.

אבל מדובר בתירוצים - אם המדינה תבריח גם את השחקן החדש הזה, המשק יתקשה למשוך אליו משקיעים חדשים בתחום האנרגיה.

נקודת המימון והקשרים במשק

מאגרי כריש ותנין הוחזקו עד לפני שנה בידי נובל ודלק באופן שווה. נובל הזדקקה למזומנים ולכן מכרה את חלקה לדלק בכ-67 מיליון דולר. העסקה תמחרה את המאגר בשווי של כ-130 עד 140 מיליון דולר - קרוב למה ששילמו היוונים בפועל. מתווה הגז אפשר להם שלא לשלם הכל בבת אחת, והרבה לפני שידעו שהיוונים בעניין המדינה נתנה תמריץ מכירה כך שאם המאגרים ימכרו עד אוגוסט אז המוכר יוכל לקחת מקדמה (30 עד 40 מיליון דולר) ואת שאר התשלום בתמלוגים של עד 9% מהמכירות העתידיות. בדיעבד התברר שהתמריץ עבד. ואנרג'יאן ניצלה בהתמחרות הצעות מצד אדיסון האיטלקית שהייתה במשחק שנתיים ויותר כמו גם שת"פ של קולדריג' וסידריל.

ומילה על קשרים במשק וחברויות עתיקות - מי שסייע לאנרג'יאן בעסקה וליווה אותה הוא לא אחר מאשר מנכ"ל משרד התשתיות לשעבר שאול צמח. כזכור, צמח עמד בראש וועדה בין משרדית שקבעה ב2012 את מכסות הייצוא. בספטמבר 2013 הוא עזב את המשרד והוחלף על ידי אורנה הוזמן בכור, ומאז הוא משמש כיועץ במשק האנרגיה וכדח"צ בדירקטוריון חברת האנרגיה פז. אנרג'יאן השתמשה בקשריו של צמח כדי לפתוח דלתות בישראל בעיקר בהיכרות עם המשק המקומי, מה שהעניק לה יתרון לא מבוטל שיש לחברה זרה על פני שחקנים מקומיים או מתמודדים אחרים על רכישת המאגרים. על פי ההערכות צמח ישאר כשותף מקומי של אנרג'יאן.

תגובתו של צמח טרם נמסרה.