צילומים: נמרוד גליקמן, אי פי איי
"החלטתי לחגוג את הנענוע"
הכוריאוגרפית והרקדנית שירה אביתר יצאה לחקור את מורשת סבתה המרוקאית וגילתה שהמחול המזרחי מודר מהתעשייה. עכשיו היא מעלה מופע חדש, "צהלולי גוף", שמקדש את הענטוז והקולולו שעליהם גדלה
אביתר (30) גדלה ברמת אביב לזוג הורים רופאים. היא בוגרת מגמת תיאטרון בתיכון אלון ברמת השרון, וכשלמדה משחק אצל לי שטרסברג בניו יורק הבינה ששיעורי התנועה הם הדבר שהיא אוהבת. היא פנתה ללימודי מחול־תיאטרון בסמינר הקיבוצים ובהמשך למדה במסלול להכשרת רקדנים בחיפה.
"שם היתה הפעם הראשונה שלמדתי טכניקה. התפיסה בטכניקה המערבית היא לקבע את ארבע הנקודות של הכתפיים והאגן, וכל הזמן היו אומרים לי שאני משוחררת מדי. הבנתי שזו בקשה פוליטית לקבע את האגן והכתפיים, כי למה שאני אקבע את האגן? להפך. אני רוצה לחקור את אינסוף האפשרויות שיש בין ארבע הנקודות ולחגוג אותן, וכך אני עושה בעבודה. זו תנועתיות שהרבה מזדהים איתה, וכשהיא מתקיימת על במה היא תמיד מתויגת.
אני מוצאת עצמי מתחברת לגאווה של סבתא שלי, שפשוט רקדה כדי לעשות שמח".
"העבודה הזו, שאני מפתחת כבר שנה וחצי, מעלה את השאלה איזו אסתטיקה אנחנו מקבלים כמובן מאליו. כשאני צופה בעבודת מחול עכשוויות, זה הפולקלור המערבי מבחינתי, אבל לוקחים כמובן מאליו שזו התנועתיות הלגיטימית הרלבנטית לאסתטיקה הזו, זה רק עניין של זיהוי וסימון. אני רוצה לאפשר להתבונן בה ולראות את המכניקה שלה ומה היא עושה אם מתמסרים אליה ולתוכה".
הכל התחיל לדבריה כשהמשפחה שינתה את שם המשפחה מאמויאל. "אני כל הזמן חיה במתח הזה שבין שתי התרבויות שאני באה מהן. באיזשהו מקום זה סוג של פעולת נגד ל'השתכנזות' של אבא שלי. גדלתי לתוך ה'מחיקה' של אבא, בבית שלא היו בו שום סממנים מזרחיים. הייתי צוחקת עליו שהוא השתכנז ואומרת לו, 'אני יודעת מאיפה באת', אבל לא חשבתי מה זה אומר עליי. אולי מתוך גאווה בסבתא שלי אסתר שלא ידעה קרוא וכתוב, אבל גידלה את הילדים שלה ולא ויתרה להם על לימודי אקדמיה".
דוחקים את הנענוע
בעבודתה הקודמת "בדק בית" בדקה אביתר את הדימויים והגנים שמשפחתה נושאת וכיצד הם מאוחסנים בגוף ובתודעה שלה. "צהלולי גוף" היא עבודת המשך שבה היא מתמקדת בתנועה של סבתה, שאותה למדה מילדות. "סבתא היתה מרוקאית אלג'יראית שנפטרה בזמן תהליך העבודה. בעבודה אני מטמיעה אותה בגוף שלי", מספרת אביתר. "בבית שלי בחיים לא עשו 'קולולו', אבל כשרקדתי עם סבתא באירועים משפחתיים, הייתי עושה את זה איתה".
ב"צהלולי גוף" אביתר עומדת על הבמה בתחתונים וחזייה ומבצעת את העבודה ללא מוזיקה, פרט לסאונד שמייצר הגוף במפגש עם עצמו ועם צלחות על הבמה. "בהתחלה התביישתי מאוד לבצע את הריקוד על הבמה, כי הרגשתי שאין לנענוע הזה מקום, ולא ראיתי אנשים עושים את זה סביבי בעולם המחול האמנותי. בעצם ממש התנצלתי על זה וקיימתי את ה'מחיקה' הזו שגדלתי לתוכה.
סולו של גאווה
לדבריה של אביתר, הכל השתנה כשנסעה לאתיופיה. "שם הבנתי שאני לא מתביישת בזה יותר. ראיתי עוד מחול שמתעסק לעומק באיברים שכמעט ולא נחקרים במערב באותה צורה והחלטתי שאני הכי חוגגת על זה.. המשפחה שלי היא התודעה הראשונית שלי עוד לפני שלימדו אותי איפה לשים את היד. אנחנו דור שלישי ששואל את עצמו הרבה שאלות ומבין שיש דור באמצע שהתבייש, הדחיק והודחק, אנחנו דור שרוצה להתגאות וזה מה שאני עושה בסולו הזה".
איפה את נמצאת בשיח על התרבות המזרחית שמככב בכותרות?
"זה שיח בוער וקריטי. אני חושבת שב'צוללן' שאלו למה במחול זה לא קורה, וכשחיפשו כוריאוגרפים היו איזה שתיים שמתעסקות בזה. אנשים שואלים למה אין הרבה שמתעסקים במזרחיות, אז אני שואלת למה אין אשכנזים שמתעסקים באשכנזיות שלהם? למה מזרחי חייב להתעסק במזרחיות? השיח הזה קורס לתוך עצמו.
"חשוב לי להיות נגישה ולפנות לקהל מאוד רחב ולא ליצור מחול אליטיסטי שמדבר לעצמו. אנשים שמכירים את זה מהבית מתרגשים לראות את זה על הבמה".
2 תגובות לכתיבת תגובה