"אמא הפסיקה ללמוד בכיתה ח' והסבירה לנו: "הלכתי במגפיים של אבא שלי, הילדים צחקו עליי ולא חזרתי"

"נולדתי בגדרה לעליזה, יוצאת לוב, וליוסף, יוצא תימן. אבי עלה לארץ בשנות החמישים, כילד ללא משפחה, וגדל אצל הרבה משפחות אומנה ממוצא פולני. הן תמיד הדגישו את חשיבות הלימודים, והוא העביר גם לנו את המסר הזה. הוא הדגיש בפנינו את החשיבות של הכנת שיעורי הבית, אבל לא בדק שעשינו אותם. הוא האמין בלעודד אותנו לעצמאות, ללקיחת אחריות, כי 'כל אחד מבשל את הדייסה שיאכל בעצמו'.

"כשכבר היה בוגר התיישב בגדרה ושם הכיר את אמי, הבכורה מתוך 12 אחים, והם נישאו כשהיתה בת 16. אמא למדה רק עד כיתה ח'. היא אהבה את הלימודים וזכרה כל דבר שלמדה, אבל אז הפסיקה ללמוד. היא סיפרה לנו: 'הלכתי לבית הספר במגפיים של אבא שלי אבל צחקו עליי, התביישתי וסירבתי להמשיך ללמוד'. עד כדי כך זה הפריע לה. לא היה פשוט לגדל 12 ילדים בתנאים של אז, וכשאמא עזבה את בית הספר היא החלה לעבוד בקטיף כדי לסייע בפרנסת המשפחה. לימים אמרתי לה: 'אמא, עשיתי ארבעה תארים, שניים בשבילי ושניים בשבילך'.

1974. גילה גמליאל התינוקת עם אמא שלה עליזה, בגדרה בסמוך לצריף שגרו בו

"אבא עבד כטכנאי ברשות הדואר ואחר כך בבזק. אמא היתה בבית, עד גיל 19 כבר היו לה שלושה ילדים, ואחר כך עוד שלושה, אני הקטנה ביותר. רגש ניתן בבית בשפע, אבל מקום פיזי לא היה, גרנו כל השישה בחדר אחד. לגדולים זה לא היה נוח, אבל זה גיבש אותנו. זה היה הצריף שאבא מצא בזמנו בגדרה, בשכונה שגרו בה לקויי ראייה. זה חייב אותנו לפתח רגישות לאנשים שנעזרים במקל, לדאוג שהפחים לא יפריעו להם בהליכה, שלא יהיו קליפות על המדרכה שעלולים להחליק עליהן. היינו מקריאים לאחרים עיתונים וספרים, אוספים עבורם את חבילות הדואר ובהן ספרים בכתב ברייל. זו היתה שכונה מיוחדת שלימדה אותי לעזור, ובתמורה קיבלתי הרבה ברכות.

"המשפחה היתה מסורתית, אבל לא הכריחו אותנו לשמור שבת. אבא לא האמין בכפייה, ותמיד אמר: 'כל בן אדם יודע מה טוב בשבילו'. אמא נהגה לומר: 'שבת שומרים מתוך אהבה, לא בגלל פחד'. אולי דווקא הגישה הזאת גרמה לנו לשמור שבת היום.

"כשמלאו לי 13 שנים התגרשו הוריי, אבל את ארוחות החג המשכנו לעשות כולנו יחד. אמא לא התלוננה על הנישואים ועל כך שנהפכה לאם בגיל כל כך צעיר, אבל אני תמיד ידעתי שבחיים כאלה יש החמצה, וזה עמד ברקע המאמצים שלי לקבוע בחוק שגיל הנישואים המינימלי יהיה 18. למרות הכל אמא תמיד היתה אופטימית חסרת תקנה. בחצי השנה האחרונה היא כבר מונשמת, ועדיין מכירה בטוב ומקבלת הכל. גם ברגעים הכי קשים שלה, היא ממשיכה להעניק אהבה. היא כבר מרותקת למיטה, אבל כשאני שמה ראש על הכתף שלה אני נטענת".