מה לי פגרת נבחרות עכשיו?

במארס 2016 מנג'ר סנדרלנד, סם אלרדייס, מתח ביקורת על פגרת הנבחרות שבאה לה ככה פתאום לקראת היישורת האחרונה של העונה. "משחקי ידידות מטופשים, לעזאזל!", אמר במסיבת העיתונאים השבועית שלו. "עכשיו יהיו לנו עוד שבועיים ארורים עד שנשחק פעם נוספת", הוא המשיך. "עכשיו יש לנו עוד שבועיים ארורים לחכות בשביל שהתאחדויות הכדורגל ירוויחו כסף ממשחקי הידידות המטופשים הארורים האלה".

זה מצחיק בגלל שכיום אלרדייס מנג'ר נבחרת אנגליה וקשה להאמין שהוא ייצא ככה נגד משחקי נבחרות. עם זאת, פגרת הנבחרות בספטמבר, כמעט כמו פגרת הנבחרות במרס, תקועה בגרון של כדורגל המועדונים.  

רמת העניין במשחקים הללו, בדרך כלל, נמוכה. ובדרך כלל האוהדים מודאגים יותר שהשחקן של הקבוצה שלהם יפצע בתאקל עם איזה בלם אוקראיני או קשר אלבני. ובכלל, איך זה שעכשיו, ממש לא מזמן, סיימו עם היורו וכבר מתחילים שוב פעם עם הנבחרות?!

לוח השנה של הכדורגל הוא האויב הגרוע ביותר של הכדורגל כרגע. השחקנים משחקים יותר מדי, התאחדויות לכדורגל מתקשות לבנות רוח קבוצותית חזקה בנבחרות ומועדונים מוציאים מיליונים על שחקנים שעשויים להיפצע לכל העונה בזמן שהם משחקים עבור קבוצה אחרת לחלוטין.

המסקנה ההגיונית היא שצריך להפריד בין כדורגל נבחרות לכדורגל מועדונים. 7 חודשים רצופים של כדורגל מועדונים ואז 3 חודשים מעניינים ומרתקים של כדורגל נבחרות (מוקדמות, טורנירי גמר, משחקי נבחרות ב', משחקי ידידות וכו'). לאחר מכן, חודשיים של מנוחה ויש לנו בובה של עונת כדורגל בלי הפסקות וחזרות שפוגעות ברצף העבודה והמשחקים.

יש בזה הרבה מאוד היגיון. אבל היגיון אינו העקרון המנחה של ארגוני הכדורגל העולמיים. לא של פיפ"א ולא של אופ"א.