גנגאם אקזיט

על אחת הדלתות במשרדים המפוארים של קרן יוזמה קוריאה, בעיר פאנגיו שליד הבירה סיאול, נתקלים בשלט מפתיע באנגלית, שכתובה בו רק מילה אחת: Chutzpah. חוצפה. קשה לחשוב על מילה שמזוהה פחות עם התרבות הקוריאנית בכלל, ועם ענף ההייטק במדינה בפרט.

נכון, דרום קוריאה היא אולי המדינה הטכנולוגית ביותר שיש. סמסונג הקוריאנית היא יצרנית הסמארטפונים הגדולה בעולם, ואחת מחברות האלקטרוניקה הגדולות ביותר גם בתחומים אחרים. בעורפה נושפת המתחרה הקשוחה LG, שמוצרי הדגל שלה זכו לפופולריות רבה בשנים האחרונות. בדירוגים גלובליים הבודקים את מהירות חיבור האינטרנט ניצבת דרום קוריאה בראש כבר שנים, הרבה לפני אירופה, ארצות הברית וישראל. גם בסצנת הגיימינג הבינלאומית לקוריאנים שמור מקום של כבוד. ובכל זאת, משהו חסר. משהו שלמדינה מזרח תיכונית קטנה דווקא יש, ובכמויות.

דרום קוריאה רוצה להיהפך עכשיו לסטארט־אפ ניישן של מזרח אסיה. להיות חממה טכנולוגית בינלאומית, שבה חברות הייטק קטנות וזריזות פורחות, מגייסות כסף, שוברות מוסכמות, מפתחות מערכות פורצות דרך, עושות אקזיטים ונהפכות לחברות הענק החדשות. את כל זה הן אמורות לעשות בעזרת רוח יצירתית, יזמית ונועזת, ההפך הגמור מהמסורת התאגידית הנוקשה של חברות הענק במדינה. כמו שעושים בעמק הסיליקון, או בישראל - המודל שנשיאת דרום קוריאה, פאק גון־הייה, אימצה באופן מופגן.

וכך, במרץ האחרון, פאק גון־הייה מצאה את עצמה עומדת בטקס השקה חגיגי לצד יגאל ארליך, שכיהן בשנות התשעים כמדען הראשי במשרד התמ"ת. ארליך היה האדם שמאחורי "יוזמה" - התוכנית הממשלתית להשקעה בקרנות הון סיכון, שנתנה להייטק הישראלי את הדחיפה הראשונית שנזקק לה ואומצה גם במדינות כמו אירלנד והונגריה. כעת השיטה הזאת אמורה "לגייר" את ההייטק הקוריאני: The Korean Yozma Fund, קרן ההון סיכון שהשיק ארליך בפאנגיו, נהנית מתקציב השקעות רב שנתי של 300 מיליון דולר מכספי ממשלה, ושואפת לאפשר הקמת יותר מ־1,000 סטארט־אפים בשנים הקרובות. שאפתנות, בניגוד לחוצפה, היא לא מילה שזרה לתרבות הקוריאנית.

הילד המלוכסן נהפך לשגריר

כשאני פוגשת את מנכ"ל קרן יוזמה קוריאה, לי וון ג'יי (Lee Won Jae), הוא מושיט לי בגאווה ספר שנכתב בידי בכיר בממשל הקוריאני, המתאר את הצלחת סצנת הסטארט־אפים הישראלית. לספר קוראים, ניחשתם נכון, "חוצפה".

לי (35) יודע היטב מה פירוש המילה. עד גיל 14 הוא התגורר בסיאול עם הוריו, ילד קוריאני מהשורה. אלא שאז אמו, שלמדה תיאולוגיה, נחשפה ליהדות ולשפה העברית, ושקלה להירשם ללימודי דוקטורט באוניברסיטה העברית. בסופה של התלבטות לי הגיע לישראל, לשכונת רחביה שבירושלים, ונשלח ללימודים בבית הספר האליטיסטי ליד"ה. "זה היה הרבה לפני שהגיעו לישראל עובדים תאילנדים וסינים", מספר לי ל"מוסף כלכליסט", בחיוך ובעברית צחה. "כולם הסתכלו עליי, הילד מלוכסן העיניים, כמשהו מיוחד. נדהמתי לראות את הגישה הפתוחה ואת ההתנהלות הישירה מול ההורים והמורים: בשיעורים השאלות פרצו מכל עבר. לא הייתי מעז להתנהג כך בקוריאה".

כשסבתו של לי מתה באופן פתאומי בעת ביקור בישראל, ומאוחר יותר גם סבו, החליטה האם לקבור אותם בארץ. "מאז הקשר בל ינותק", הוא אומר בהתרגשות. גם אחרי ששב עם משפחתו לקוריאה נשאר לי על התפר שבין שתי המדינות, ולפני שהצטרף ליוזמה כיהן בין היתר כסגן יו"ר לשכת המסחר ישראל־קוריאה. לי אומר שהמכשול האמיתי שעומד בפניו הוא לא כלכלי, אלא תרבותי. "האמא הקוריאנית דוחפת את הילד שלה להיות תחרותי מאוד. הוא חייב ללכת לבתי הספר הטובים ביותר, ואחר כך ללימודי העשרה שנמשכים עד עשר בלילה. ואז מצפים ממנו להתקבל לאוניברסיטת סיאול, למצוא עבודה יציבה בסמסונג או בחברה מובילה במשק, ולהישאר שם כל חייו. העיקר לא לקחת סיכון במיזם פרטי. לרוב, ההורים והחברה השמרנית רואים בצעירים שפותחים עסק משלהם כישלון".

וגם כשהצעירים הקוריאנים כבר מתגברים על הבעיות האלה, הם סובלים מהיעדר ביטחון עצמי ומניתוק מסצנת ההייטק העולמית. "הבעיה העיקרית נעוצה בהיעדר ראייה של שוק גלובלי, ובמחסום השפה שגורם לסטארט־אפים להעדיף את השוק המקומי", אומר לי. "לפני סקייפ היתה כאן חברה בשם Dial Pad, לפני פייסבוק היתה לנו עוד בשנת 2000 את CyWorld, ולפני ווייז היתה לנו את Kim Giza (קים הנהג). אבל היא נמכרה ב־65 מיליון דולר, בעוד ווייז נמכרה במיליארד".

זה המצב שקרן יוזמה מבקשת לשנות, כבר משלב איתור החברות שהיא משקיעה בהן. "אנחנו בוחרים אותן לפי פוטנציאל להצלחה בשוק העולמי. בשלב הראשוני אנחנו מתייעצים עם מפתחים ועם חברות הון סיכון בחו"ל, ומשקיעים בעיקר בתחומים כמו מציאות מדומה, ביומד, וחומרי הולכה מבטיחים כמו גרפן. אחר כך, כשאנחנו בוחרים את החברות, אנחנו לא רק משקיעים בהן. אנחנו בונים להן תוכנית עסקית, דואגים להן לייעוץ טכני, ומלמדים אותן איך לערוך פרזנטציות ופיצ'ים למשקיעים. באנגלית, כמובן".

לגרום לפרופסורים לקחת סיכון

הבניין הענקי של קרן יוזמה הוא רק חלק מהפארק הטכנולוגי בפאנגיו, מרחק שעת נסיעה מלב סיאול, שנהפך לעמק הסיליקון הקוריאני החדש. יש כאן תערובת של גופים גדולים כמו ענקית בניית האתרים Kakao, סטארט־אפים שאיש במערב אינו מכיר, וגופים ממשלתיים שמנסים לתחזק את התעשייה הזאת. ההכנסות השנתיות של חברות הטכנולוגיה בפאנגיו כבר מוערכות ב־60 מיליארד דולר, לעומת 212 מיליארד בסיאול.

באופן טבעי, בין הגופים השונים נוצרה סימביוזה. הממשל האזורי בפאנגיו מעורב ישירות בחממות הסטארט־אפ, ואלה יכולות להעניק השקעות והלוואות בתנאים נוחים. שחקנים חזקים מהסקטור הפרטי, כמו ענקית הטלקום המקומית KT, נוקטות אותה גישה. "הממשלה משקיעה בהייטק ברצינות, ואנחנו נמצאים בעיצומה של מהפכה תפיסתית", מתלהב לי, "יש לקוריאה יתרון בקרבה הגיאוגרפית שלנו וביכולת להבין את השוק הסיני, היפני, האינדונזי וגם הערבי".

הפריצה הגדולה, הוא מעריך, תגיע כשהפרופסורים באקדמיה יפסיקו לפחד מסיכונים. "יש לנו הסכמים עם האוניברסיטאות המובילות בקוריאה, שמאתרות מוחות מבריקים שלא יודעים איך לממש את הפוטנציאל ולהקים חברה משלהם. אנחנו מעניקים להם כלים לשיתופי פעולה בינלאומיים עם גופי הון סיכון, ובמקביל פועלים יחד עם הגופים הפיננסיים הפרטיים החזקים ביותר במדינה. לשמחתי, זה מתחיל להניב פירות". גם בשיתוף הפעולה האוניברסיטאי ישראל מעורבת: "חתמנו על הסכמים להעברת ידע עם מכון ויצמן, וחוקרים משם נהפכו למנטורים של יזמים כאן. אנחנו משתפים פעולה בתחומים כמו ביומד, סייבר, טכנולוגיה, אינטרנט ואפילו בידור מקוון".

לי מדגיש כי לא מדובר בהשקעה ערטילאית, טרנדית, אלא כזו שאמורה להניב תוצאות מדידות. "עד סוף העשור אנחנו רוצים להנפיק עשר חברות קוריאניות, לקדם בכל שנה עד 100 חברות בשלב הראשוני, ולדאוג שיקבלו השקעות מקרנות הון סיכון קוריאניות וכמובן ממשקיעים בחו"ל. תרבות האקזיט בקוריאה עדיין לא מפותחת, וכאן מגיע התפקיד שלנו: להעניק להן את הסביבה המתאימה ביותר לצמיחה וגם ליציאה. בקוריאה קיימת המערכת הפיננסית הכי יציבה באסיה, ויש לכך השלכות חיוביות על מערכת ההשקעות".

ישראל? מי שמאיימת זאת סין

דרום קוריאה כבר הוכיחה שלמרות שמרנותה היא סתגלנית. המדינה הענייה במשאבי טבע, שלפני יובל שנים התוצר הלאומי שלה היה כשל מדינות עולם שלישי, הצליחה להמציא את עצמה מחדש יותר מפעם אחת. בשנות השבעים והשמונים היא נהנתה מזינוק כלכלי, לאחר שהרודן פאק צ'ון הי (שהנשיאה הנוכחית היא בתו, הסופגת ביקורת קשה על מדיניות לא דמוקרטית מספיק), קידם את תיעוש המדינה ואת עלייתן של חברות הענק. כשהמטבע התאילנדי התמוטט ב־1997 והפיל איתו את הכלכלה הקוריאנית, דרום קוריאה לא ויתרה. חברות הענק רוסנו והממשלה החלה להשקיע ישירות בתרבות וקידמה את תרבות הפופ, הגיימינג והספורט. אלא שבסיאול הבינו שזה לא מספיק, ושהם עלולים לפספס את רכבת החדשנות הטכנולוגית.

כדי להדביק את הפער פאק גון־הייה מנהיגה מדיניות נדיבה במיוחד. בכל שנה היא מקציבה, במסגרת ה"תוכנית לכלכלה יצירתית", מיליארדי דולרים להשקעות בחברות וסטארט־אפים פורצי דרך. רבות מההשקעות משלבות בין המגזר הממשלתי לפרטי, ומתבצעות באמצעות חממות טכנולוגיות, קרנות דוגמת יוזמה, תוכניות ייעודיות ו־18 "מרכזי חדשנות" שפזורים במדינה ומהווים מעין מאיצי סטארט־אפים. התוצאות ניכרות בשטח. דו"ח החדשנות העולמית של בלומברג ל־2015 הציב בראשו את דרום קוריאה בשקלול כל הקטגוריות, לפני ישראל (שסיימה שנייה), פינלנד, שבדיה, יפן וארצות הברית. בין היתר מובילות החברות הקוריאניות בהשקעה במחקר ובפיתוח, והמדינה ניצבת גם בצמרת רישום הפטנטים. מדובר בבשורה מעודדת במיוחד לממשלה הקוריאנית, שבלומברג מציינת בחיוב את הגמישות שהיא מעניקה לחברות ההייטק ואת המאמץ שלא להקשות עליהן עם ביורוקרטיה.

מבחינת ישראל העובדה שדרום קוריאה עקפה אותה מעודדת קצת פחות. לי מתחמק כשהוא נשאל אם המדינה צפויה להיהפך לבירת הסטארט־אפים העולמית שמחוץ לעמק הסיליקון, על חשבון ישראל. ארליך מצדו מתגייס להרגיע: "קוריאה לא תעבור את ישראל כסטארט־אפ ניישן, אלא כנראה תהפוך למה שאני מכנה Scale Up Nation", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "החוזקה של הקוריאנים היא ביכולת להפוך סטארט־אפ לחברה גדולה. יש להם את כוח האדם המתאים, פטריוטיזם וגם אגו, ובניגוד לישראלים הם לא רצים אחרי האקזיט". לדבריו, נוסף על סטארט־אפים יש בקוריאה הרבה מאוד חברות משפחתיות ובינוניות בגודלן, שוק עצום שעדיין לא מיצה אפילו מקצת מהפוטנציאל שלו. "זו עדיין מדינה ריכוזית מדי ויש המון בעיות תרבותיות שמעכבות את הפריצה הגדולה, כמו הקושי לקחת סיכונים ומשק סגור יחסית שסולד מזרים".

בינתיים, כשבעולם מדברים על מדינה מזרח אסייתית שנהפכה למעצמת סטארט־אפים, שמה של דרום קוריאה הוא לא הראשון שעולה - אלא זה של סין. הקוריאנים מביטים בקנאה על סטארט־אפים סיניים ענקיים בתחום המובייל כמו שיאומי או OnePlus, או על Didi Chuxing בענף הזמנת הנסיעות, שאף הודיעה בחודש שעבר כי תמזג לתוכה את פעילות אובר בסין תמורת 35 מיליארד דולר. "אי אפשר להתכחש להשתלטות של הסינים על השווקים הבינלאומיים, ואי אפשר להתחרות במחירי הייצור אצלם", אומר לי. "אבל הדומיננטיות הסינית דוחפת את הקוריאנים במירוץ לחדשנות, ואני דווקא צופה שנגיע איתם לשיתוף פעולה".

40 אלף חברות זה לא מספיק

לי הוא לא הקוריאני היחיד עם עבר ישראלי שמנהיג את סצנת הסטארט־אפים הלוהטת בפאנגיו. דיוויד בק (42) הוא אחד המנהלים מטעם השלטון המקומי בפארק הטכנולוגי, ואחראי לקשרים עם האורחים שפוקדים אותו מכל העולם. לא מפתיע כשמדובר באדם שהתגורר בעבר ב־43 מדינות וששולט באנגלית, יפנית, צרפתית וגרמנית - יכולת נדירה למדי במדינה שמחסום השפה עדיין משחק בה תפקיד. מסעותיו של בק הובילו אותו ב־1998 גם לישראל. "למדתי בישראל המון דברים שלקחתי אתי לקוריאה", הוא אומר, ומשבח דווקא מרכיבים בתרבות הישראלית שלא מעט ישראלים סולדים מהם. "אפשר להביע אצלכם דעה בלי להתחשב יתר על המידה במעמדו ובגילו של הנמען. זה עדיין חסר מאוד בקוריאה: כשלמדתי כאן הפרופסורים נתנו לי ציונים נמוכים יחסית, כי הם לא אהבו ששאלתי יותר מדי שאלות", הוא אומר.

הרקע הקוסמופוליטי של בק, שהוביל אותו לאמץ את שמו המערבי, מאפשר לו לזהות את האתגרים שניצבים בפני סצנת הסטארט־אפים הקוריאנית: "אנחנו חייבים לצמצם פערים במהירות האפשרית. יש בקוריאה 40 אלף סטארט־אפים כיום, וזה לא מספיק. בסין צומחים מאות בכל יום. לכן גל החדשנות כל כך קריטי".

הרצון לקדם את הסטארט־אפים המקומיים אף גורם לגופי ההשקעה הממשלתיים שלא לדרוש החזר מהיזמים במקרה של השקעה או מכירה. "אנחנו לא מפעילים עליהם שום לחץ מבחינה פיננסית", מבהיר בק. עם זאת, כתנאי להשקעה היזמים נדרשים להציג תוכנית עסקית שמראה במדויק את צפי ההכנסות ואת רמת החדשנות. לרוב נדרשים כתשעה חודשים מהרגע שבו הסטארט־אפ מגיע אלינו למרכז הטכנולוגי עד הפרזנטציה בפני משקיעים פרטיים פוטנציאליים.

ועכשיו צריך קצת נטוורקינג

לצד הקוריאנים שלומדים מישראל כיצד ליצור תרבות סטארט־אפים, גם הישראלים עצמם מנסים ליהנות מההייטקיזציה של סיאול ופאנגיו. אחד מהם הוא עו"ד אייל ויקטור ממו מ־KOISRA - חברת ייעוץ וחממת סטארט־אפים, שמתמקדת בעבודה מול חברות ישראליות ושוכנת בשכונת גנגנאם האמידה בסיאול, זו שזכתה לפרסום עולמי בזכות הלהיט "גנגאם סטייל". לדבריו, בעוד קרנות הון סיכון קוריאניות עדיין מפגינות זהירות ומעדיפות להשקיע בחברות בתחום השירותים, הם מעוניינים ביזמות טכנולוגית נועזת יותר, בענפים כמו סייבר, רובוטיקה ופינטק. ממו, כעמיתיו הישראלים והקוריאנים בסצנה, מדגיש שהמדד העיקרי לבחירת חברות להשקעה הוא הפוטנציאל הגלובלי. זאת בניגוד למצב שהיה נהוג עד לפני שנים מעטות, שבו המשקיעים רצו קודם לראות שהמוצר מצליח בקוריאה ואז לנסותו בחוץ.

לדבריו, מודל החממות שנהוג בישראל אינו מתאים לחלוטין לתרבות הקוריאנית: "עדיין אין כאן סביבה בשלה של סטארט־אפים. לחבר'ה הצעירים אין יכולות נטוורקינג, יש להם תפיסה מחשבתית שונה והם עדיין לא יודעים להשתמש במדיה חברתית ליחסי ציבור וחשיפה. לכן אנחנו מעניקים להם תמיכה מסיבית יותר מהחממות בארץ, ונעזרים לצורך כך במנטורים ישראלים".

למרות האתגרים שכל המרואיינים בכתבה הזאת מקפידים להזכיר, הנספח הישראלי בקוריאה, שי פיילר, מאמין שבסופו של דבר כושר ההסתגלות של קוריאה יאפשר לה להיהפך לשחקן משמעותי במפת הסטארט־אפים העולמית. "בניגוד לאחרים אני דווקא חושב שהקוריאנים מאוד יצירתיים, וכן חושבים מחוץ לקופסה. זה נכון שהמערכת לא מוכנה לספוג כישלונות, אבל בקוריאה מודעים לחיסרון הבולט הזה. רואים את השינוי כבר אחרי שלוש שנים של השקעה ממשלתית בכלכלה יצירתית, וכל משרדי הממשלה נרתמו לתהליך הזה כמו מכונה משומנת. אמנם אין עדיין הצלחות כבירות, אבל הם בכיוון הנכון".

המרד החינוכי של פרופסור ביי

 

אחד הגורמים שמעכבים את סצנת הסטארט־אפים של קוריאה הוא החינוך הידוע כנוקשה במיוחד, ובאופן מסורתי ממוקד בשינון ובהשגת ציונים גבוהים. התוצאה היא בוגרים ממושמעים שרגילים לעבודה קשה, אך גם נוטים לקיבעון ולשמרנות. המצב הזה דחף את פרופ' ביי צ'ול יון (Bae Cheol Hyun), בוגר הרווארד ומרצה בחוג לתיאולוגיה של אוניברסיטת סיאול, להקים בבירה לפני כשנתיים את "Gunmyungwon" (בית הספר החדש לעתיד) - מוסד לימודי שמעודד את בוגריו לחדשנות ולחשיבה ביקורתית. סטודנטים יכולים להירשם אליו במקביל או אחרי תואר ראשון, ונערכות

בו סדנאות לשרים, פקידי שלטון בכירים, קציני צבא ומנכ"לים.

כשמבקרים במכון קשה להאמין שהוא שוכן בדרום־קוריאה: ביי, המתמחה בין היתר ביהדות, מלמד שיעור מרתק על סוגיות שונות בהלכה ובתלמוד, ומעודד את התלמידים לערער על קביעותיו. "מערכת החינוך הקוריאנית היא מכונת שינון", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "התלמידים מקנאים בחבריהם, מחקים אותם ולא שואלים יותר מדי שאלות. אנחנו רוצים לעודד יצירתיות בקרב מנהיגי העתיד של המדינה, כדי להוביל למהפכה מחשבתית שתציל מקיפאון. הסטודנטים שלי צריכים ללמוד לבד ולהתמודד עם החומר בדרך מקורית. למצוא את הקול הפנימי שלהם, ולא להיות הד".

רק כמה עשרות תלמידים מתקבלים למכון בכל שנה, אחרי ראיונות סינון רבים. ביי ושמונת הפרופסורים הנוספים שהוא מעסיק מקפידים לקבל מועמדים מכל תחומי הלימוד, כולל אמנות ומדעי הרוח. "אני אפילו מעדיף כאלה שלא באים רק ממדעי המחשב והמדעים המדויקים", הוא אומר. אחרי הכל, הוא לא רוצה להקים חברת טכנולוגיה, אלא להוביל מעין מרד חינוכי שיוביל את המדינה למחשבה יצירתית אמיתית.