המשחק בין ישראל לאיטליה - סימן לאופטימיות זהירה

נבחרת ישראל מודל 2016/17 איננה קבוצה הגורמת לאוהדיה לפנטזיות. עם ממוצע גיל המתקרב ל-30, עם קפטן וכוכב שמעולם לא סיפק במדיה את הסחורה ובית קשה ביותר עם קבוצות כמו ספרד, איטליה ואלבניה, מפלס הציפיות לגבי העפלה או הישג ממשי מהקמפיין הנוכחי, הוא אפסי. ועדיין המשחק אתמול, יכול להוות סימן לאופטימיות זהירה ביחס לקמפיין הנוכחי, ולא בהקשר של תוצאות על המגרש.

לא בכל יום מגיעה לישראל נבחרת ענק מאירופה, שרק לפני חודשיים ריגשה אלפי ישראלים עם טורניר יורו נהדר, שהגיעה עם אליל כדורגל כמו ג'יאנלואיג'י בופון בסגל, עם שלישיית ההגנה הטובה בעולם, קייליני-ברצאלי-בונוצ'י, וסנסציית הקישור העולמית, מרקו וראטי. רק המחשבה על כוכבים כאלו ישחקו על הדשא באצטדיון העירוני בחיפה, הציתה את דמיונם של רבים בישראל. ובצדק.

איטליה הציגה את המשחק האופייני שלה. גם תחת המאמן החדש ונטורה היא שיחקה ב-3-5-2 המסורתי, פתחה חזק מאוד, נרגעה בהמשך, שמרה על אגרסיביות, חטפה אדום, נלחצה מעט לרבע שעה, וסגרה את הסיפור בדקות האחרונות. בדיוק כפי שניצחו את בלגיה, שוודיה וספרד ביורו האחרון.

האיטלקים מומחים בלגרום ליריב להרגיש שהוא יכול לפתח משחק ולנצח. הם בעטו פחות לשער, החזיקו פחות בכדור והזמינו לחץ מתמשך מצד ישראל. אמנם הלחץ הזה היה תוצאה ישירה של האדום של קייליני, אך לדקות ארוכות הנבחרת סיפקה לקהל שלה משחק התקפי, לפחות למראית עין. ברגע שהאיטלקים החליטו שהספיק להם, הם יצאו למתפרצת וניצחו את המשחק. עם פערי האיכות, המקצוענות והידע, האיטלקים הבליטו את העובדה כי 'הלחץ של ישראל' היה קצת מדומה, ושבסופו של יום איטליה זו איטליה וישראל היא ישראל.

ועדיין, לנבחרת הישראלית אין מה לחוש מאוכזבת מתוצאת המשחק אתמול.

הנבחרת צריכה להיכנס לתהליך של בנייה מחדש, כמו כל הכדורגל הישראלי, וזה נכתב כבר פעמים רבות, במקומות רבים עוד יותר. חלק קריטי מהתהליך הזה צריכה להיות הטמעת תפיסה פייסנית ביחס לתוצאות הנבחרת בשלב הראשון, במטרה להשיב לקהל את חדוות הצפייה בנבחרת, ברמה הכי בסיסית של המושג. גם במחיר של הורדת רמת האמביציה במרדף אחר 'הישג היסטורי' או 'סנסציה' או את 'המשחק הכי טוב של הנבחרת אי פעם', אלא פשוט לגרום לאנשים ליהנות. פשוט ליהנות. ליהנות מאירוח של נבחרת ברמה גבוהה עם כוכבים מהטופ העולמי, משער בניחוח האיטלקי טל בן חיים - השחקן הכי 'ישראלי' על המגרש, מתצוגת שיא של בירם כיאל במרכז המגרש, מאדום של קייליני, מדקות מעודדות של רועי קהת ועומר אצילי במדים הלאומיים, ממאמן שהוא איש סימפטי כמו אלישע לוי, ומהעובדה הפשוטה שהנבחרת שלנו לוחצת לאורך דקות ארוכות נבחרת מהטופ העולמי.

אתמול זה היה צעד טוב בכיוון. הנמכת עד ביטול הציפיות לפני המשחק, שילוב של שחקנים חדשים בסגל, התפעלות ממקצוענים בטופ העולמי ותחושת החמצה קלה ש'יכולנו להוציא יותר', אבל גם השלמה עם הפסד. אסור להתרגש מהמאות שעזבו את האצטדיון לאחר השער השלישי של אימובילה בדקה ה-83. זה חבל, אבל לצידם היו הרבה אוהדי כדורגל שנהנו אתמול מהמשחק ומהנבחרת, וזה הישג חשוב. האוהדים הם חלק מהותי בתהליך שיקום המותג שנקרא נבחרת ישראל. בהיעדר אופק מקצועי ותוכנית מוגדרת, צריך להרוויח דברים אחרים וחשובים לא פחות – חדוות המשחק של השחקנים, וחדוות המשחק של הקהל.

נבחרת ישראל בכדורגל לא הישגית כרגע ברמה בה היא מתחרה, ככל הנראה לא תעפיל למונדיאל הקרוב, ולא 'תביא מדליה' שתספק גאווה לשרים ולעסקנים. אבל אם בקמפיין הזה היא תרוויח חזרה את חדוות המשחק, את החיבור של הקבוצה לקהל, תספק שואו לאנשים ולא תתבטל מול נבחרות חזקות ממנה, זה יהיה הישג לא פחות חשוב ממקום בפלייאוף או במונדיאל, ויוכל להוות נדבך חשוב מאוד בעתיד. ותודה לקייליני.