בשעות הטלאי

כשאמנית הטקסטיל זיוה בוסיבא נסעה לפני 24 שנים עם משפחתה לשנת שבתון באריזונה, היא לא דמיינה שרעייתו של הפרופסור שאליו נסע בעלה תהיה אחת מאמניות הקווילטים הידועה בארה"ב. לפני כן נתקלה בעבודות קווילטים בארץ, אך דווקא באריזונה הרחוקה היא התוודעה לאמנות זו לעומק. "התחברתי לסגנון העבודה שלה, ששונה מאוד ממה שהיה מקובל בארץ ובמשך שנה נסעתי אליה כל בוקר לסטודיו", מספרת בוסיבא. בימים אלה סוגרת בוסיבא מעגל, כשלרגל יום הולדתה ה־70 היא מציגה לראשונה תערוכת עבודות שעיצבה. את התערוכה "בד בבד" (8 בספטמבר, 20:00, בית המידות, לילינבלום 23 תל אביב) יזמו בנותיה ענבל ועדי בוסיבא, בעלות חנות ואתר האופנה בל אנד סו.

אף שהמילה "quilt" פירושה שמיכת פוך, בוסיבא מסבירה שזה לא מדויק. "אמנם אפשר להתכסות בזה אבל זה לא פוך", היא אומרת, "בארץ מפרשים את זה כעבודת טלאים".

"זה התחיל במלחמת האזרחים בארה"ב כשנשים תפרו שמיכות מטלאים בשל העוני והדחק. הפועל to quilt פירושו לְתַפֵּר. מה שהופך את זה לקווילט הוא התיפור והחיבור, שחודרים בין שלוש שכבות — עליונה, מילוי ואחורית".

חוקרת הדפסים

תהליך העבודה של בוסיבא מסובך מכפי שנדמה. "אני לא עובדת עם טלאים אלא מזמינה בדי כותנה מכל העולם, חותכת לחתיכות קטנות ומחברת אותם", היא מסבירה. "אני גם לא עובדת עם אפליקציות ואין לי אף עבודה שהיא פיגורטיבית, שיכולים לראות בה דמות או חיה. אני עובדת מופשט כי אני בעצם חוקרת את ההדפסים של הבדים דרך הצבע.

"אני מתאהבת בצבעים ואז משדכת אותם זה לזה. כשחותכים מבד עם הדפס גדול חתיכות קטנות, רואים סיפורים קטנים, ונוצר איזשהו דיאלוג של צבע וצורה בין שתי פיסות בד שלא קשורות זו לזו. לצבעים יש אמירה מאוד חזקה, ואם אני שמה את אחד מהם בצורה שנראית לי לא בסדר, אני ישר מבחינה בזה ומנסה שוב עד שזה מתאים".

מאז יציאתה לגמלאות לפני שמונה שנים, בוסיבא מתעסקת בעיקר בעיצוב קווילטים. לפני כן היתה עובדת סוציאלית בכירה במרכז הרפואי סורוקה. היא בעלת תואר שני במינהל מערכות בריאות, לימדה בבית ספר לרפואה והדריכה סטודנטים לעבודה סוציאלית ולרפואה בנושאים הקשורים לצד הנפשי של התמודדות עם מחלות. "זה אמנם לא המקצוע שלי, אבל אני מצטערת שלא עסקתי בו כל החיים. אני חושבת שהייתי צריכה לעבוד בזה או בכל דבר אחר שקשור ביצירה ואמנות. יצאתי לפנסיה מוקדמת, לחופשה הגדולה של חיי, כי החלטתי שאני חייבת לעשות את הדברים האלה. אני לא מצטערת על מה שעשיתי, אבל כן מצטערת שלא יצאתי לחופשה הגדולה לפני כן".

בעבר בוסיבא הציגה את עבודותיה בבית האמנים בבאר שבע תחת השם "כמו פאזל של כותנה", וגם במוזיאון העיצוב בחולון נתלתה עבודה שלה. "אני כל כך אוהבת בדי כותנה, יש בהם משהו ארצי והמגע שלהם נעים, מחבק ומאוד מתגמל מבחינתי".

חוויה רגשית

כבר 30 שנה שהיא אוספת בדים מכל מיני מקומות בארץ ובעולם. "קווילט זו ההזדמנות היחידה שיש לבדים להופיע יחד, זה לא קורה כמעט בבגדים, וילונות או מפות שולחן. זה מוצר אהבה של המון בדים שמקבלים הזדמנות לעשות את המופע הזה, וגם אם הם שונים, כל אחד נותן לשני את המקום שלו והביחד הזה הולך. אפשר להסתכל על קווילט שעות, ואני חושבת שהייחוד שלי הוא שאני מספרת סיפורים קטנים שגדלים לסיפור גדול. אני יוצרת חוויה רגשית וגם אני מתרגשת. אנשים מסתכלים על עבודה ואומרים: וואו, וגם לי קורה הוואו הזה".