מידות גדולות הן ביג דיל

באחד הערבים, וזה לא משנה מתי, כי זה קורה בכל יום, נחת בתיבה שלי מייל מאחד המגזינים, וזה לא משנה איזה, כי זה קורה בכולם, וכותרתו — "בגדי פלאס סייז שיגרמו לרזות לקנא". לכאורה עניין של כלום. מה שתופס כאן את תשומת הלב, הוא דווקא האגביות שבדבר. הרי אין פה כוונה רעה, מדובר במשפט כמעט מבודח שנועד לא יותר מאשר לשלוח את האצבע המורה ללחוץ על כפתור האנטר כדי לקרוא עוד. זה הכל.

אבל אם מפרקים לרגע את אבני הבניין של מה שמייצר את הלך הרוח הזה, היומיומי בחוסר מובהקותו, צריך להיות מוטרדים, ויותר מזה, צריך להיות מוטרדות.

מתעסקים בזוטות

הדבר שעומד בצל המשפט הוא האקסיומה־כביכול שנשים במידות גדולות מבלות את חייהן בקנאה ברזות מהן, והנה ניתנת להן ההזדמנות להפוך את הקערה על פיה — לגרום למושא הקנאה להרגיש לרגע מה זה להיות הן, ולצאת כמנצחות. ברגע של כלום יש לנו דרמה של קנאה, טינה, עוינות לנשים אחרות ורגע הנקמה. ועל מה? על פיסת טקסטיל שתימכר או לא תימכר.

מתבקש כמעט להתנצל על העיסוק בזוטות, על ההיטפלות. יש חלק, גם אצלי, שמגלגל עיניים בבוז על גילויי פוליטיקלי קורקט מופרזים. ובצדק — לא נעים לעשות עניין מכל דבר, ואם הכל הוא דבר לענות בו, אז שום דבר הוא לא באמת עניין לענות בו. הפלטפורמה הבלתי נגמרת של ההתלוננות במדיות השונות משטיחה את הכל לאותו עובי של חשיבות. אנחנו הרי חיים באקלים שבו פוסט של נשיא המדינה רובי ריבלין מונח לצד פוסט של הצל, ולך תדע מה כבר משנה, מוצדק או חשוב.

ובכל זאת זה משנה, כי טקסט שיווקי כזה הוא גרגר חול אחד מתוך דיונות של התייחסויות היסטוריות לנשים שעדיין יש להן דריסת רגל במיינד האנושי. בכל מקום שאנחנו מסתכלים אליו, בפרסום ובשיווק ובפנייה אל נשים, יש מה שמנציח מבלי דעת את האופן שבו ממשיגים נשים ודרך זה הן את עצמן. כך, הן נהיות קנאיות, נקמניות, תחרותיות, מוסתות זו כנגד זו, ואובססיביות למראה במקום למהות. חיות כשהעין התמידית של הפאנאופטיקון עוקבת אחריהן ושופטת אותן. ובתגובה, לכאורה אין לנשים הללו כל ברירה אלא לנווט את השיפוטיות הזאת וחלוקת הציונים המתמדת לאחר כלפי חוץ, כלפי נשים אחרות.

מרעיל את השיח

זה ארכאי, מזיק ומרעיל את הנשמה, ובכנות, זה משעמם. נשים הן פשוט יותר מעניינות ומורכבות ממידת המכנסיים שלהן או מההצלחות שלהן בעוגה לשבת. אפשר לוותר על כל ה"תראי לכולם!" וגם על "לא יפסיקו לדבר עלייך". אפשר לזרוק לפח הזבל את כל ההתייחסויות הקורצות לאיזה מין חתולות מיוחמות ושורטניות שאנחנו. אם זה היה כל כך מחוכם ומשעשע, זה לא היה נושא את הסאבטקסט הקבוע של "נשים נשים, לך תדע מאיפה זה יבוא לך".