אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
כשהשארנו אוכל בצלחת הוריי אמרו: "אתם יודעים מה זה אוכל עבור ילדים יהודים רעבים באירופה?" צילום: תומי הרפז

כשהשארנו אוכל בצלחת הוריי אמרו: "אתם יודעים מה זה אוכל עבור ילדים יהודים רעבים באירופה?"

לילי אלשטיין, מייסדת ובעלי אלמא, מלון ומרכז אמנויות בזכרון יעקב, מספרת על ילדותה לפני קום המדינה, ואיך הידיעות על השואה המתרחשת באירופה ערערו את משפחתה

08.09.2016, 09:29 | דיאנה בחור ניר

הוריי, שולמית ומשה בונשטיין, נולדו בזכרון יעקב למשפחות של מייסדי המושבה. הם עזבו אותה לתל אביב בעקבות עבודתם, אבל את החופשות היינו מבלים אצל המשפחה בזכרון, חוויה נפלאה לילדה עירונית. פתחנו שערים לפרות השועטות החוזרות מן המרעה, קטפנו תאנים וחרובים, כבשנו שמן מהזיתים, אני זוכרת את הריח הנפלא של עסיס הענבים הנוטף אחרי הבציר. אבל התענוג הכי גדול היה לקבל מסבתא שמנת בקערת מרק.

"אחי הבכור נעם נולד בזכרון, אחותי התאומה עדנה ואני כבר נולדנו בתל אביב. בבית היה משטר ברור: מתי להתמסר לשיעורים, לאן ללכת. את הבגדים שלנו אמא תפרה, ותמיד הוסיפה קצת תחרה, או קישוט עם פרפרים. אבא דייק גם בתלבושתו שלו, הלך עם החליפות הלבנות שלו גם בימים חמים. הוא היה אחראי לשירותי הדואר והתקשורת עוד בימי המנדט, ואני זוכרת איך כשהייתי בת 6 והיו פרעות ביפו, בתרפ"ט, הוא שאג בהתרגשות הוראות לסגירת הדואר ביפו: 'לנעול תריסים, דלתות וחלונות, לשמור שלא ייפגע הטלגרף!'.

"אמא ניהלה את מחלקת הצנזורה בעברית וביידיש תחת המנדט הבריטי. מתוקף תפקידה היא קראה את המכתבים שהגיעו מאירופה, ואני זוכרת איך באחד מימי מלחמת העולם השנייה, היא חזרה הביתה נסערת. היא סיפרה: 'קראתי במכתבי יהודים מאירופה שהם במחנות ריכוז, שרוצחים אותם, ואנחנו יושבים פה חסרי אונים'. לא כולם ידעו אז על המתרחש באירופה או הבינו את חומרת המצב. אמא אמרה שתדווח על תוכן המכתבים לסוכנות היהודית כדי לגייס את עזרת היישוב, אך הזהירה: 'אם סוד הדיווח לסוכנות ייצא מהבית הזה — אשלח לכלא'. אני זוכרת את ההלם והמועקה הגדולה שחשתי כשהבנתי מהסיפורים של אמא שאכן יש שואה איומה באירופה. בארוחות הוריי אמרו: 'איך אתם יכולים להשאיר אוכל בצלחת, אתם יודעים מה זה עבור ילדים יהודים רעבים באירופה?'.

1930, לילי אלשטיין (התינוקת במרכז מימין) ואחותה התאומה עדנה (במרכז משמאל) בנות פחות משנה, האח נעם (יושב מימין) בן ה־8 וההורים שולמית ומשה (הזוג העומד בצד שמאל) בונשטיין עם סבים, דודים ובני דודים בזכרון יעקב, צילום רפרודוקציה: אלעד גרשגורן 1930, לילי אלשטיין (התינוקת במרכז מימין) ואחותה התאומה עדנה (במרכז משמאל) בנות פחות משנה, האח נעם (יושב מימין) בן ה־8 וההורים שולמית ומשה (הזוג העומד בצד שמאל) בונשטיין עם סבים, דודים ובני דודים בזכרון יעקב | צילום רפרודוקציה: אלעד גרשגורן 1930, לילי אלשטיין (התינוקת במרכז מימין) ואחותה התאומה עדנה (במרכז משמאל) בנות פחות משנה, האח נעם (יושב מימין) בן ה־8 וההורים שולמית ומשה (הזוג העומד בצד שמאל) בונשטיין עם סבים, דודים ובני דודים בזכרון יעקב, צילום רפרודוקציה: אלעד גרשגורן

"עדנה אחותי התאומה ואני היינו כל הזמן יחד, לבית הספר קנו לנו ספר לימוד אחד, ובכיתה ישבנו תמיד יחד עם הספר באמצע השולחן. במלחמת העצמאות שירתנו בפלמ"ח, בנגב, בקו ראשון מול ההפגזות הבלתי פוסקות של המצרים. היה אסור להציב שתי אחיות יחד בעמדה, אבל כשרצו להפריד בינינו בכינו והמפקדים אפשרו זאת. היינו שונות מאוד, עדנה אהבה את חיי הקיבוץ והיתה ממקימי רעים שליד רצועת עזה, בעוד אני הייתי העירונית, אבל תמיד היינו קשורות זו לזו מאוד. לצערי, כשהיינו בנות 36, אחרי מלחמת ששת הימים, יצאנו עם משפחותינו לטיול בוואדי קלט, עדנה רכנה קדימה כדי להראות לבנות שלה את האקוודוקט, נפלה לתוך הוואדי ונהרגה. מאז כל החיים אני מרגישה בחסרונה".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות