האיש שהיה שם

אוּרי רז היה אמור להיות עכשיו כבר בשלב הנינוח של אחרי המירוץ. "היו שני רגעים בחיי שבהם חשבתי שזהו, עשיתי מספיק בעולם ההייטק", הוא אומר. "הראשון היה ב־2007, כשמכרתי חברה ב־100 מיליון דולר. השני היה השנה, כשחזרתי לארץ. אבל בשני המקרים איכשהו נגררתי למיזמים אחרים".

לפני שנה רז עוד חי בעמק הסיליקון וניהל את טנגו, סטארט־אפ שפיתח טכנולוגיה לשיחות וידיאו בטלפונים סלולריים ונהפך במהרה לחד־קרן — חברה ששווייה גדול ממיליארד דולר. למעשה, בשיאה, טנגו היתה שווה 1.5 מיליארד דולר וגייסה כסף מענקי טכנולוגיה כמו עליבאבא, ג'רי יאנג ולן בלווטניק. אבל אז הבן של רז רצה לחזור לישראל, ומיד, אשתו הצטרפה אליו, ואבי המשפחה נשאר שם, המשיך לנהל חברה שהוא כבר לא רצה לנהל. שבעצם הוא כבר לא ניהל טוב — תובנה שמעטים המנהלים שמודים שהגיעו אליה. נדרשו עוד שנה וחצי, ורז עזב. את הניהול של טנגו (כיום הוא היו"ר שלה) — ואת עמק הסיליקון. לפני חצי שנה חזר לישראל.

אורי רז. "אתה לא יכול להיות גם יזם וגם אבא טוב ובעל טוב. כיזם אתה צריך להיות בפנים כל־כולך" | צילום: עמית שעל

הוא היה יכול לנוח עכשיו, בבית בנווה אביבים שעזב לפני 20 שנה. אבל על מי הוא עובד. נראה שהוא לא באמת יכול לנוח. הוא אוהב את זה יותר מדי. יזם סדרתי נשאר יזם סדרתי, גם אחרי 30 שנה בעולם הטכנולוגיה, גם אחרי שמילא בארץ תפקידי מפתח בצמתים מרכזיים של ענף שצמח בקצב מסחרר ואז יצא אל העולם וכיכב גם שם. הוא הכניס לכאן את המולטימדיה כשאף אחד עוד לא ידע מה זה והיה ממייסדי האינטרנט בישראל וממקימי וואלה. זה לא שפתאום, בגילו שאותו הוא מסרב לומר, הוא הפסיק להמציא, או שהחושים נחלשו. הראש עובד כל הזמן. אז כן, הוא חשב שעשה מספיק כמנהל ושהוא יכול להסתפק רק בייעוץ ליזמים צעירים, אבל אז נולדה החברה הנוכחית שבה הוא מעורב, Zone, שאמורה לשנות את האופן שבו אנחנו משתמשים בטלפון שלנו כדי ליצור קשר עם אנשים בטווח הראייה שלנו.

במשך רוב הקריירה שלו רז עצמו נשאר מחוץ לטווח הראייה ונמנע מחשיפה בתקשורת. נדרשו כמה שנים של פניות חוזרות ונשנות עד שהסכים להתראיין כעת ל"מוסף כלכליסט", אחרי טנגו ועם ההתלהבות מהדבר הבא. והראיון הזה נדיר לא רק כי רז עצמו כמעט שלא מתראיין, אלא גם משום שהוא מספק הזדמנות יוצאת דופן לשמוע מאחד האבות המייסדים את התובנות שאסף בדרך על ניהול וטכנולוגיה, הצלחות וכישלונות, יהירות ואיפוק, סטארט־אפים ואקזיטים, יזמים וקרנות, ישראל ואמריקה, חלומות ועבודה קשה.

נפנוף וירטואלי שלא מפריע

יש כאן גם שיעור בהשראה לטכנולוגיה חדשה. מתברר שדווקא שָלֵם, בנו הצעיר של רז, הוא זה שמספק לו לעתים את ההשראה לטכנולוגיות חדשניות. כך קרה גם עם החברה הטרייה. במיזמים השונים שלו רז עסק לא מעט באופן שבו טכנולוגיה יכולה לחבר בין אנשים, ובשנים האחרונות הבין, בין השאר, שאנשים מחוברים כל הזמן למכשירים שלהם, מאבדים בהדרגה את הכישורים והביטחון פשוט לגשת למישהו זר ולהתחיל לדבר — ובכל זאת כמהים לעשות זאת. "בטנגו, למשל, היתה לנו פונקציה שנקראת Nearby, ושמראה אנשים שנמצאים בטווח של 20-10 קילומטר, וזה היה מטורף. אנשים שלחו ביום 10 מיליון בקשות ליצור קשר באמצעות הפונקציה הזאת, ו־10% מהן נענו, כלומר טנגו ייצרה מיליון יחסים בין אנשים בכל יום. אז אנשים מחפשים משהו שיזהה אחרים שנמצאים 40-20 מטר מהם, יראה את הפרופיל שלהם בפייסבוק או בלינקדאין, ויעזור להם לשבור את הקרח וליצור קשר כאן ועכשיו".

ג'ק מא. "עליבאבא היא חברה יוצאת דופן. הם אומרים מה שהם חושבים, הכל על השולחן, מנסים לעבוד יחד. הם דואגים כמובן לכסף, אבל גם לך" | צילום: בלומברג

כשהעלה את הרעיון בפני בנו, שלם פער זוג עיניים המומות: "מה, המידע שלי מפייסבוק יהיה פתוח לאנשים שבאים מולי ברחוב? לא", הוא הבהיר בנחישות. "כשאני מקבל תגובה כזאת מילד שגדל בסיליקון ואלי אני מתקרר", אומר רז. אבל כעבור חודשיים התברר שאולי כל מה שצריך זה שהמציאות תאפשר לרעיון להבשיל. שלם ישב עם חבר במסעדה, נכנסו כמה בנות, הם הסתכלו עליהן וחשבו שאם היתה להם אפליקציה שמזהה את הבנות ומאפשרת להם ליצור איתן קשר, הם היו משתמשים בה. שבועיים אחר כך הלך שלם להופעה והחליף מבטים עם מישהי שהגיעה עם אמא שלה. בנסיבות האלה לא היה סיכוי שייגש אליה. "איפה האפליקציה לעזאזל?", הוא סימס לאבא שלו, שמתאר את הסיטואציה ומתגלגל מצחוק. "קיבלתי ביטוח שהאפליקציה תפתור בעיה".

על פניו, הרי כבר יש אפליקציה כזאת, טינדר. אבל רז מבהיר שמדובר בשני דברים שונים לחלוטין. טינדר מבוססת GPS, כלומר מציגה אנשים שנמצאים במרחק של מאות מטרים עד כמה קילומטרים זה מזה. Zone משתמשת בטכנולוגיה חדשנית שנשענת על בלוטות', שבמקום לחבר בין טלפון לדיבורית מחברת בין שני טלפונים שקרובים זה לזה. "תפתחו את טינדר עכשיו ותנסו ליצור קשר איתי – הסיכוי אפסי", הוא מדגים. "תצטרכו לעבור אלפיים תמונות כדי לראות אותי. עם בלוטות' אני יכול לאתר את מי שאני רואה פיזית בעיניים, בטווח של 15־20 מטר, וזה מספיק לי". רז מדגיש שהטכנולוגיות הנוכחיות של בלוטות' אינן זוללות זמן סוללה ולכן אין מה לחשוש כשהן רצות ברקע ומזהות אנשים.

אם Zone היתה קיימת כששלם והנערה החליפו מבטים בהופעה, הנער היה יכול לאתר אותה באפליקציה, להציץ בפרופיל פייסבוק או לינקדאין שלה ולשלוח לה נפנוף יד (Wave) וירטואלי. אז יהיה תורה להציץ בפייסבוק או בלינקדאין שלו, ואם מתאים לה — לנופף בחזרה. נפנוף הדדי פותח חלון צ'ט שבו יוכלו לשוחח, כהכנה לשיחה פנים אל פנים, וגם להמשיך להתכתב אחר כך, כשיתרחקו. בלחיצת כפתור האפליקציה יכולה לשמש גם ליצירת קבוצה וירטואלית לכמה זרים שנמצאים יחד, למשל בכיתה באוניברסיטה. אם הייתם בכנס ולא היה לכם זמן להתייחס לכל המנופפים, האפליקציה זוכרת אותם, ובערב תוכלו לנופף להם בחזרה. ולהבדיל מטינדר, כאן מנסים לצמצם הטעיות. "באפליקציות אחרות אנשים סתם המציאו זהות", אומר רז, "לנו חשובה הכנות, לכן החיבור לפייסבוק ולינקדאין. ומי שאתה מנופף לו ממילא יסובב את הראש ויראה אותך, אז אתה לא יכול לשים תמונה של בראד פיט".

בחודש־חודשיים הקרובים גרסת הבטא של האפליקציה (שזמינה כאן) תופץ בשיתוף מועדונים ומסעדות שבהם מבלים צעירים תל־אביביים, לקראת השקה רשמית בתחילת 2017. שיתוף הפעולה הזה ממחיש מקורות הכנסה פוטנציאליים של האפליקציה. "בעל מועדון, למשל, יכול לתקשר עם המבלים כאן ועכשיו, לכתוב להם שכרגע הבירה בחצי מחיר למי שמציג את הקוד המצורף. אנחנו יכולים לזהות ברמת דיוק גבוהה מאוד את כל האנשים שבילו אצלו בחודש־חודשיים האחרונים ואת כל הקשרים שנוצרו ביניהם, והוא יכול להזמין אותם למסיבה הבאה. בחור יכול להזמין מישהי למשקה וירטואלי — לשלוח לה כוסית שהיא תלך איתה לבר ותקבל אותה על חשבונו. יש פה הרבה אפשרויות למוניטיזציה (האפשרות לתרגם תנועת משתמשים לכסף), אבל צריך לראות שזה תופס את האנשים ואם זה ויראלי. יש באפליקציה אפשרות להיות דנידין, כלומר להיות רואה ובלתי נראה, ובעתיד יהיה אפשר להתחמק מחברים שמתקרבים או להגדיר את מי שמעניין אתכם — נניח רק אנשי מקצוע בטווח גילאים מסוים, עיתונאים, מתכנתי ג'אווה וכו'".

אפליקציית Zone. "אני מקווה שאנחנו פורצי דרך בזה, ואיכשהו התחושה שלי היא שהגענו בזמן הנכון"

אתה בעצם מציע סוג חדש של נימוסים והליכות.

"אני חושב שאם שתי בנות מדברות ומישהו ניגש ונוגע להן בכתף זה לא יפה. למה להפריע? לפני שהוא ניגש הן יכולות לדעת עליו טיפה, וזו דרך עדינה להגיד 'אני מעוניין לשוחח איתך, תראי מי אני', לשבור את הקרח. אני ביישן, ובעיניי זה אגרסיבי לגשת לבחורה. אבל זה לא מוצר רק לדייטינג אלא ליצירת קשר אחרי שראינו מישהו. אתה לא תהיה יותר זר, הזרות תיעלם. להערכתי אין היום אפליקציה שיתקינו חמישה אנשים שנמצאים באותו חדר ותאפשר להם ליצור ביניהם קשר. אני מקווה שאנחנו פורצי דרך בזה ואיכשהו התחושה שלי היא שהגענו בזמן הנכון".

Zone מעסיקה בינתיים רק כמה עובדים, והיא מתארחת במשרדים ברמת גן שבהם פועלת חברת בראק קפיטל שבשליטת שמעון וינטרוב – חבר של רז, שהשקיע בחברה החדשה ובחברות הקודמות שלו. עד כה גייסה החברה כמיליון דולר, "כסף קטן, אנחנו לא רוצים להשתגע כמו בטנגו, שיש בה הררי כסף ובסופו של דבר הם מעיקים כי צריך לנהל אותם". את הכסף השקיעו רז וחבריו, ובשבוע שעבר הצטרף אליהם גם אחד האנג'לים המובילים בעמק הסיליקון, נבאל רביקנט (Ravikant). "הוא אמר שמגיעים אליו המון סטארט־אפים של רשתות חברתיות ומובייל ונראה שהעולם הזה תפוס בידי חברות כמו פייסבוק וגוגל, אבל אם יש משהו שיכול להיות גדול שם זה Zone, שבאה בגישה אחרת".

הניסיון הארוך של רז מקל עליו את כל השלבים בהקמתה והפעלתה של חברה, וגם בכל הנוגע לגיוס הוא כבר למד כמה דברים. עולם האנג'לים התפתח עם השנים, הוא מסביר, כך שכיום אפשר לגייס מימון בשלב ה"סיד" או בסיבוב הראשון מכמה אנג'לים במקום מקרן הון סיכון, "וזה עדיף. אלה גם אנשים שבאים מיזמות או ניהול ועברו אותן חוויות שהיזם עומד לעבור, ולכן הם לא רק נותנים כסף אלא עוזרים מאוד. נוצר קשר אישי שבו הרצון של האנג'ל לסייע חזק, ואפשר לעבור עם הכסף הזה כברת דרך". השינוי הזה, הוא מציין, מחייב גם את קרנות ההון סיכון לחישוב מסלול מחדש.

אורי רז עם עובדי Zone. מימין: רוני רלין, סהר רז, גלעד כץ ועידן פרידמן | צילום: עמית שעל

לידתו של עידן המולטימדיה

לא רק לבנו שלם יש השפעה משמעותית על דרכו האישית והמקצועית של רז; לפני כ־25 שנה היה זה אחיו הבכור של רז, שלום, ששינה את מסלול חייו. רז הוא אדם מרשים עם נוכחות כובשת. הוא איש שיחה מרתק, ומדי פעם פורץ בצחוק רם ומתגלגל. אבל כשהוא מדבר על מות אחיו, הקול גולש ללחישה.

האחים רז גדלו בתל חנן, מעברה־לשעבר בנשר, להורים שעלו מפולין. "אני לא רוצה חס וחלילה להגיד שלא היה אוכל, אבל זו היתה שכונה קשה. אבא שלי עבד 37 שנה בבתי הזיקוק, והתגאה שלא איחר לעבודה אפילו יום אחד". רז הסתדר פחות עם מסגרות. הוא נזרק מבית הספר, אבל אהב לקרוא. "כנער צעיר התחלתי לחקור מאיפה ההורים שלי הגיעו, לקרוא ולשאול, וגיליתי שאבא שלי נשאר לבד אחרי שכל המשפחה שלו הלכה בטרבלינקה. ואז זה היכה בי, שאני חלק משושלת של עוני, 400 שנה של מאבק יומיומי על לחם. הבנתי שגם הילדים שלי יהיו במלחמת הישרדות, והחלטתי לשבור את שרשרת העוני ולהיות עשיר. לכן מגיל 15-14 אני עובד — עבדתי בבתי הזיקוק, הקמתי נגרייה, קטפתי תאנים וסברס ומכרתי אותם עם דליים בצומת הצ'ק־פוסט".

עד גיל 18 הוא חסך 5,000 לירות או דולר — הוא כבר לא זוכר — וכל יום ניגש לבנק בתל חנן לבדוק שהכסף שם. "בכל פעם שהגעתי הפקיד היה מנסה לשכנע אותי להשקיע במניות. בסופו של דבר, קצת לפני מפולת הבנקים של 1983, השקעתי במניות הכי ספקולטיביות, זוועה. זו היתה טראומה בלתי רגילה. 80% מהכסף נעלם והשאר היה סגור בבנק כי היה גם משבר בבנקים, ואז החלטתי שלעולם לא אשקיע בבורסה, ואם אגיע אליה זה יהיה מהצד השני, עם חברה שלי".

לאחר שנפלט מהתיכון אביו שלח אותו ללמוד מכונאות רכב, שלילד יהיה מקצוע, ולכן בצבא נשלח רז לתקן טנקים — ויצא כל יום הביתה לעבוד בנגרייה. הוא המשיך בה גם אחרי הצבא, בנה רהיטים, אבל הבין שכך לא יתעשר ושהוא צריך ללמוד. ולא סתם ללמוד אלא בטכניון, כמו אחיו שלום. למזלו, בדיוק נפתחו מכינות מיוחדות שמי שסיים אותן בהצטיינות היה יכול להתקבל לתואר ראשון שלא על סמך הישגים קודמים; הן הוקמו בעבור עולים מרוסיה, אבל רז נרשם והמריא. "זו היתה שנת מהפך אצלי, כי בפעם הראשונה ישבתי ולמדתי באופן מסודר. היתה לי אהבה גדולה לפיזיקה והצטיינתי במכינה". בסיומה החל ללמוד הנדסת מחשבים, וכבר כסטודנט עבד באלביט.

אבל אז שלום חלה. "הוא קיבל פעם שנייה מלנומה, ואני התפטרתי והייתי איתו שנה שלמה", מספר רז בשקט, נרגש. "הוא נכנס ויצא מבתי חולים ואת החודשים האחרונים עשה בהדסה. גיסי למד אז בירושלים אז ישנתי אצלו בחדר שהוא שכר והייתי עם אחי עד שנפטר".

האנג'ל המוביל נבאל רביקנט, שהשקיע ב-Zone | צילום: איי אף פי

באותה תקופה חלה גם פריצת הדרך המקצועית שלו. "הסתובבתי ברחוב קינג ג'ורג' בירושלים, היה שם שלט של משרד התיירות, וחשבתי: למה משרד התיירות לא יכול להציג את כל האתרים במולטימדיה?". השנה היתה 1989, במחשבים לא היו אפילו תמונות, לרז מתל חנן לא היו קשרים או ניסיון. אבל איכשהו הצטלבה דרכו עם זו של מנהל מערכות המידע במשרד התיירות, והם החליטו ליצור דיסק שיכלול תמונות, מוזיקה ווידיאו של אתרי תיירות ישראליים ולהפיץ אותו בעולם, במימון בתי מלון ואתרים אחרים שרוצים לפרסם בדיסק. כדי לצאת לדרך, רז הקים את חברת מסכי זהב, שעסקה בתחום המולטימדיה וזכתה להצלחה גדולה בשנות התשעים.

מאקזיט ענקי לנפילה מפתיעה

מסכי זהב היתה, כאמור, רק התחנה הראשונה. בשנות התשעים החליט רז להקים את הגרסה הישראלית למיניטל הצרפתית ­— חברה שפרסה יחידות תקשורת בבתים והעבירה דרכן תוכן, מעין גרסה ראשונית מאוד של אינטרנט. למיזם המקומי, שפעל כחברה־בת של מסכי זהב, קראו טלטל (Teletel), והוא הוקם בשותפות עם תדיראן וישראכרט, אלא שעד שהוא התרומם, האינטרנט פרץ לעולם. בטלטל שינו כיוון במהירות, גייסו את גדי הדר וארז פילוסוף ("שהיה דמות טכנולוגית מדהימה כבר אז") והקימו את מה שייהפך בהמשך לאתר וואלה — כשהאינטרנט הישראלי היה בחיתוליו.

כשטלטל נמכרה, רז כבר היה באמריקה. הוא היגר אליה עם משפחתו אחרי שעיריית ניו יורק רצתה להקים מאות עמדות ברחבי העיר שינפיקו לציבור כ־200 טפסים שונים, והציעה למסכי זהב להתמודד על הפרויקט. החברה זכתה, ורז למד שיעור מאלף על ההבדל בין עסקים בישראל ובאמריקה. "עשיתי אז הרבה פרויקטים בארץ ובסופו של דבר אתה עושה משא ומתן מול הלקוח, ששואל 'למה אתה לא יכול להוריד עוד 20%' וכו'. ואז אני מגיע לניו יורק עם האנגלית הקלוקלת שלי, ואנחנו יושבים על התקציב של הפרויקט, ובאיזה סעיף שקשור לתחזוקה, שהוא לרוב 20%, אני כותב 18% כדי לסגור, והם אומרים לי: 'תשמע, לא יכול להיות שב־18% תעשה את הפרויקט טוב. זה צריך להיות 25%-30%'. האמריקאיות חובטת בי. לא רק שלא רוצים לסחוט אותי במשא ומתן, רוצים לתת לי יותר כסף כדי שהפרויקט יצליח".

הפרויקט הצליח, ורז ביסס את הקריירה. "אם נחזור לטראומת הילדות שלי, בשלב הזה אני כבר עושה כסף אבל מהר מאוד גם מבין שזה לא חשוב. מובן שהיתה לי משכורת והנושא הזה הפסיק להטריד אותי, אך בעיקר הלהיב אותי יותר לייצר דברים, להפעיל אנשים, ליצור".

בניו יורק, בזמן העבודה על הפרויקט של העירייה, הגה רז רעיון חדש, שנהפך לחברת AppStream. היא נחשבת אחת מחלוצות הווירטואליזציה, טכנולוגיה שמאפשרת להריץ על המחשב תוכנות שלא באמת יושבות עליו. אפסטרים התמחתה בהזרמת יישומים ארגוניים למחשבי העובדים והלקוחות עם שימוש מינימלי ברוחב הפס ובשטח האחסון של המחשב שלהם באמצעות אלגוריתם שפיתחה לצורך העניין. כדי לקדם את החברה, ב־1999 רז והמשפחה — אשתו, שתי הבנות הבכורות והבן הקטן — עברו לעמק הסיליקון. אפסטרים התקדמה, שרדה את התפוצצות בועת הטכנולוגיה ("כי גייסתי יותר משהבורד אמר לגייס") וב־2007 נמכרה לחברת התוכנה האמריקאית סימנטק בכ־100 מיליון דולר — האקזיט המשמעותי השני של רז, אחרי וואלה.

היה חיוני לאפסטרים לעבור לעמק הסיליקון? המיקום הפיזי של סטארט־אפ עדיין כל כך חשוב?

"תלוי מה עושים ובאיזה שלב נמצאת החברה. בחברות B2B (שמעניקות שירותים עסקיים לחברות אחרות) אתה חייב להיות קרוב ללקוח. אתה לא יכול להבין אותו ואת הדרישות שלו, שיכולות להשתנות בתוך שבועיים, אם אתה רחוק. אם העסק הוא צרכני, כמו האפליקציה החדשה שלי, אפשר לעשות את זה מכל העולם, אבל בשלב גיוס הכסף אין ספק שיותר קל בסיליקון ואלי. יש יותר מקורות, אנג'לים וקרנות שמתמחים בנושאים מסוימים, הכל יותר מהיר".

אחרי האקזיט הגדול בלב עמק הסיליקון, רז כאמור היה יכול לשבת בבית וליהנות מחיי נוחות, אבל הוא נגרר להרפתקה חדשה, שהפעם הסתיימה בכישלון מהדהד. והיא ממש לא היתה טכנולוגית: פתאום באמצע החיים הוא החליט לפתוח מסעדה בעיר מאונטיין ויוו. "מהרגע שנחתתי בארצות הברית האוכל הישראלי חסר לי, והנה יש לי כסף, אני לא עובד, ואני מסתובב ברחוב קסטרו עם שני חברים ורואה מקום מדהים. הם רואים חנות גלידה מצ'וקמקת, ואני בראש שלי רואה את נטו קפה בהרצליה", הוא מספר וצוחק. "אני קונה את החנות, עובר איתה שנה של ייסורים ולא מרפה. מביא שף מהארץ, ומקים מסעדה שהיתה מוצלחת. אבל עשיתי את זה בצורה נאיבית. פתחתי את המסעדה כחברה, חילקתי מניות לעובדים. אתה מתעסק עם אנשים שבחיים לא הכרת, בעולם שלא הכרת. אנשים שגונבים, אוכל שנרקב. מצאתי את עצמי מנקה ואוסף בקבוקי קולה. לא הבנתי בזה כלום, לא הבאתי את האנשים הנכונים ולא ניהלתי את זה נכון. אמרתי לעצמי: אורי, אתה מטומטם, אבל עד כדי כך? אחרי ארבעה חודשים מכרתי בהפסד גדול, אבל כמו שאבא שלי אומר — אם לא הייתי מנסה הייתי מצטער על זה כל החיים".

כשהחד־קרן מתחיל לצלוע

רז שוב מצא את עצמו בבית, ויום אחד שמע את שלם צועק בזמן משחק, מנסה להסביר לחבר איזה מהלכים הוא צריך לבצע בפלייסטיישן כדי לעבור רמה. אבל לחבר לא היה סיכוי להספיק לשמוע את ההנחיות, לעקוב אחריהן וליישם אותן מספיק מהר. "ואז עולה לי רעיון לדחיסה של וידיאו, ואני מקים עם 12 דוקטורים גאונים מסטנפורד את דיינו (Dyyno), שמאפשרת תוך כדי משחק לשדר וידיאו בין עמיתים (Peer to Peer) בדיליי של שתי עשיריות שנייה".

מבחינה טכנולוגית החברה היתה הצלחה אדירה. שחקנים מכל העולם השתמשו ביישום הזה, וגיימרים מפורסמים, בעיקר ממזרח אסיה, הקרינו מהלכי משחק שלהם בזמן אמת לאלפי מעריצים מהקהילה. "ובכל זאת, מכל החברות שלי זו היחידה שלא הצליחה, ובדיעבד אני חושב שזה בגלל היהירות שלי", אומר רז בכנות מפתיעה. "רק בדיעבד הבנתי שהייתי ארוגנטי. אני כבר אחרי אקזיט, אנשים רצים אחריי, יש לי גישה לכסף, ואני הולך לארבע קרנות הון סיכון ואומר, 'אני אומר לכן מה המוצר, יש לכן שבוע לתת לי הצעה, והראשונה שתציע תיקח את הדיל'. עד כדי כך. לקחתי את הקרן הראשונה שקפצה וגיליתי שקרן הון סיכון יכולה גם להזיק", הוא מסביר ומבקש לא לפרסם את שמה.

מעבר ליהירות, ולמרות ההצלחה, רז פשוט לא הצליח לפצח איך להרוויח מדיינו כסף. ואז התגלגל אליו גלגל הצלה אטרקטיבי: סקייפ, שכבר היתה בבעלות איביי, נתבעה בידי מייסדיה בטענה שהיא מפרה את זכויות היוצרים שלהם, תביעה שאיימה על הטכנולוגיה שמצדיקה את קיומה. בתגובה היא שקלה "סקייפ 2" וביקשה לקנות את דיינו ואת הצוות שלה כדי לעשות את זה. אבל הקרן שהשקיעה בדיינו, אומר רז, סירבה משום שחשבה ששווי החברה צריך להיות גבוה יותר מזה שסקייפ הציעה. ורז נתן לקרן זכות וטו עם כניסתה לחברה, החלטה שהוא מדגיש שלעולם לא יחזור עליה. הוא פרש, ועמו עזב גם ד"ר אֶריק סֶטון, השותף שלו להקמת דיינו.

האפליקציה הקודמת של רז, טנגו

יחד הם כבר גלגלו את הרעיון הבא. "הבנו שאם נצליח להפוך דיליי של שתי עשיריות שנייה לדיליי של שתי אלפיות, נוכל להעביר וידיאו על מובייל. השנה היא 2008, עוד אין מצלמות קדמיות בטלפונים ניידים, אבל ידענו שזה הולך לקרות", מספר רז. וכך נולדה טנגו, אפליקציה פופולרית בצפון אמריקה ובאסיה עם 400 מיליון משתמשים רשומים, מהם 60-50 מיליון פעילים. היא הראשונה שאפשרה שיחות וידיאו באיכות גבוהה, ועם הזמן נהפכה, כמו WeChat, לפלטפורמה שעליה יושבים צ'אטים, משחקים, תכונות חברתיות, וקניות מוולמארט ועליבאבא. טנגו גייסה במרוצת השנים 360 מיליון דולר בארבעה סבבים ממשקיעים נחשקים כמו קרן הון הסיכון המוערכת דרייפר פישר יורבסטון, מייסד יאהו ג'רי יאנג ואחרים, ואת הגיוס האחרון שלה במרץ 2014 הובילה עליבאבא, לפי שווי מדהים של 1.5 מיליארד דולר.

אלא שמאז טנגו התמודדה עם קשיים. עליבאבא תכננה להביא את טנגו לסין כדי להתחרות בלהיט המקומי WeChat: אפליקציה שהיא גם רשת חברתית, גם אתר קניות, גם פלטפורמה להעברת תשלומים וגם שוק ענקי של משחקים. אלא שהמשתמשים לא רצו לבצע קניות דרך טנגו, וזירת הקניות נסגרה; יישומים מתחרים כמו ווטסאפ והמסנג'ר של פייסבוק התחזקו; טנגו קיצצה בהוצאות והובילה שני סבבי פיטורים, כשמספר העובדים נחתך בשליש וירד ל־200.

"היינו הראשונים שהציעו שיחות וידיאו בטלפונים ניידים, בכל הפלטפורמות, בכל הרשתות", מנסה רז להתבונן בעלייתה והיחלשותה של החברה. "כשהבנו שזה לא ייצור חברה של מיליארד דולר הוספנו את המסג'ינג, ואני חושב שהפספוס הוא שלא עשינו את זה קודם, כי ווטסאפ נכנסה שבעה־שמונה חודשים לפנינו וקשה לעמוד מולה, וגם המסנג'ר של פייסבוק עושה עבודה מעולה. ניסינו למכור מוצרים על טנגו ופשוט לא הצלחנו. זה מצליח מאוד ל־WeChat בסין, אבל העולם המערבי מתנהג אחרת: בסין אפשר לשים על אפליקציה אחת המון משימות עם טכנולוגיה לא כל כך אלגנטית, אם כי הם סוגרים את הפערים, ואילו בעולם המערבי יש מודל של 'אפליקציה אחת לכל משימה' והטכנולוגיה צריכה להיות ברמות גבוהות".

איך זה לעבוד עם עליבאבא?

"היא חברה יוצאת דופן. הם משקיעים עם חזון חכם לטווח ארוך ויש לי רק מילים טובות לומר עליהם. מבחינתי הם יותר מהסיליקון ואלי. הם אומרים מה שהם חושבים, הכל על השולחן, מנסים לעבוד יחד. הם דואגים כמובן לכסף, אבל גם לך. עשינו יחד ניסיון, אנחנו השקענו עבודה והם השקיעו כסף. הימרנו, וזה לא עבד. והיחסים מעולים, הם יושבים בדירקטוריון ומנסים לסייע".

אין איזון, ולגיל יש מחיר

חלק מהסיפור של טנגו, הוא מודה, היה גם הניהול שלו. "אני חייב להגיד שלא תפקדתי טוב בשנתיים האחרונות, לא הייתי מנכ"ל טוב, אין ספק. וגם אמרתי את זה לבורד. כשחברה מגיעה לגודל כזה, של 300 עובדים, אני מאבד עניין; אני אוהב לעבוד עם 100-50 אנשים. חבר'ה צעירים חושבים שמנכ"ל הוא הבוס, אבל בעצם אתה מדווח ל־300 אנשים. אני מציע למנכ"לים לחשוב על עצמם כמשרתים של הצוות שלהם, וזה אומר גם להזמין פיצה ב־11 בלילה או לאסוף להם את הכביסה. זה כמו אבא שמשרת את הילדים והמשפחה שלו באהבה, בשמחה, כי הוא רוצה. הצלחתם היא הצלחתו, והתפקיד שלו הוא לגרום לאחרים שסביבו להצליח.

"גם היכולת המנטלית היא לא מה שהיתה פעם. אני זוכר איך תפקדתי לפני עשר שנים ורואה איך אני עכשיו; הרגשתי שאני לא נותן את כולי לחברה. העולם שייך לצעירים, אין מה לעשות. באתי לפני שנה וחצי ואמרתי שאני רוצה לעזוב. לא מקובל להביא מנכ"ל מבחוץ, אז מינינו את אריק (סטון, השותף שלו להקמת החברה) כמנכ"ל ואני עובד איתו צמוד, חודש מכאן וחודש שם".

ברקע הפרישה עמד גם שלם, בנו. הוריו הבינו שאם שלם יסיים את התיכון וימשיך לקולג' אמריקאי, יהיה לו ולהם קשה הרבה יותר לחזור לארץ. לכן בקיץ שבין י"א לי"ב הם שלחו אותו למסע בן שלושה שבועות בארץ. כששב הביתה, לעמק הסיליקון, הוא ישן 24 שעות. מיד אחרי שהתעורר הודיע להוריו שהוא רוצה לחזור לישראל, עכשיו. בתוך כמה שבועות הוא נהפך מנער שמסרב לנסוע לביקורים בארץ לציוני שרוצה לשרת בצבא. ההורים עשו כמה טלפונים, ובבית הספר האמריקאי באבן יהודה אמרו להם שאם הוא רוצה ללמוד שם בשנת הלימודים שמיד נפתחת עליו להגיע בתוך חמישה ימים. שלם ואמו עלו על מטוס. מאוחר יותר הצטרפו גם הבנות הגדולות. רז נשאר בעמק הסיליקון בלי המשפחה וחי על הקו, מה שזירז עוד יותר את הפרישה שלו.

ועכשיו, לראשונה בחייו, הוא לא מנהל את החברה שהקים. הוא סגן נשיא למוצר, וצריך להכריח את האינסטינקטים שלו לסגת, לא להיות מעורב בכל דבר. "זה לא פשוט, אני מת להיכנס לעניינים בשמונה בערב, אני וורקוהוליק וטיפוס די דומיננטי", הוא מודה בחיוך. וזה עוד שיעור שלמד, גם על עצמו וגם על עבודה בכלל. הוא למד שהוא אוהב מאוד לעבוד ("אני לא אוהב חופשות, זה משעמם אותי"), ושיש לזה מחיר.

"נתתי הרצאה לחבר'ה של שלם מהמכינה (הקדם־צבאית כפר הנשיא), בני 19-18 שכולם רוצים להיות בהייטק. ואני אומר להם: אלה חיים קשים. כיזם אתה לא יוצא לבלות עד 2 לפנות בוקר ומגיע ב־8 למשרד. להקים חברה זה תהליך ארוך שלוקח בממוצע שש־שבע שנים, ויש בזה הקרבה. הם שאלו אותי איך מאזנים בין חיי משפחה לעבודה, והתשובה כואבת: אין איזון. אתה לא יכול להיות גם יזם וגם אבא טוב ובעל טוב. אז אולי הילדים שלי יגידו שאני אבא טוב, אבל כמובן שיכולתי לעשות הרבה יותר. כיזם אתה צריך להיות בפנים כל־כולך. וכדי לעבוד קשה ולהקריב לאורך זמן, צריך לאהוב את זה מאוד. אם מישהו מקים חברה כי היא אולי תהפוך אותו למיליונר, זה מוריד לו את הסיכויים".