אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
קול צף צילום: אוראל כהן

קול צף

אורי גרשט, מהאמנים הישראלים המצליחים בעולם, תיעד השתקפויות במים בגנים ומקדשים ביפן. בתערוכה "העולם הצף", שנפתחת הערב, הוא מטשטש את ההבחנה בין מציאות לדמיון

08.09.2016, 08:22 | אלעד בילו

האמן אורי גרשט התגורר שבועיים בחדר בגודל שלושה מטרים, לא יצר קשר עם אשתו וילדיו וצילם מבוקר ועד ליל בגני זן ומקדשים בודהיסטיים ברחבי יפן. את התוצאה המרהיבה הוא יציג בתערוכה "העולם הצף", אותו מונח יפני שהגדיר את קבוצת האנשים שפעלו בשוליים של החברה, "כמו הקבוקים, הגיישות, הציירים והאנשים שלא אוחזים בצורה קונקרטית במקום עבודה, שמתחילים את חייהם בלילה", אומר גרשט. התערוכה נפתחת הערב בגלריה נגא בתל אביב (עד 31 באוקטובר).

גרשט הוא אחד האמנים הישראלים המצליחים בעולם. עבודותיו נכללות באוספים של חשובי המוזיאונים בעולם, ובהם הגוגנהיים בניו יורק, טייט מודרן, טייט בריטן ומוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית ועוד. התערוכה הנוכחית מציגה כעת במקביל בגלריה בלוס אנג'לס, והוצגה עד לא מזמן גם בלונדון. "בערים הגדולות של יפן היו רבעים שנקראו 'העולם הצף', וזה היה מקום של פורקן, עולם של פנטזיה", הוא מסביר את סדרת הצילומים הנוכחית. "אנשים עם צרות ובעיות היו מגיעים אליהם. הדבר המעניין הוא שביום הם היו יודעים שעוד מעט יחזרו לחיים הרגילים שלהם והפנטזיה תתפוגג, אבל בלילה העולם הקסום הזה מספיק משכנע למרות הידיעה ששום דבר לא אמיתי. אלה כמה שעות שהן סוג של הקלה".

המונח נעלם כיוון שאחרי מלחמת העולם השנייה וההרס הגדול של יפן "העולם הצף" קרס ואנשיו הפכו דמויות אזוטריות. בכל זאת, הוא עניין את גרשט מכמה בחינות.

"כל העבודות בתערוכה צפות", מסביר גרשט (49), "אין בהן תחושה ברורה של גרביטציה, לא ברור מה למטה ומה למעלה, אין אוריינטציה מוחלטת". גרביטציה היא בכלל עניין שמעסיק אותו, "בלעדיה אנחנו בחוסר ביטחון מאוד גדול ובמצב של אי־ודאות. הרי כשמסתכלים על צילוום, קודם כל יש רצון להבין את המקום שלנו בספייס. אנחנו תמיד מחפשים אחיזה, ובכל הסדרה אין שום נקודת אחיזה. ניסיתי לייצר צילומים שהמצב של ודאות לא קיים בהם".

לרוב צילום שווה ודאות.

"צילום הוא רפרנס למשהו שבאמת קרה בעולם. אירוע היסטורי קרה כי ראינו צילום שלו, בבית המשפט אנחנו מציגים צילום כהוכחה. אבל ברגע שאנחנו לוקחים כל ידיעה שיש לנו כמשהו מוחלט, נניח זכות היסטורית על מקום, כל דבר שלא יהיה, אין לנו יכולת לראות נרטיבים אחרים, כל הערוצים נסגרים. רק כשאנחנו מתחילים לשאול את עצמנו שאלות אנחנו נפתחים לסיפור אחר של ההיסטוריה, שאולי הוא לא הסיפור שלנו, להבנה שיש אלטרנטיבות לדרך שבה אנחנו תופסים את המציאות".

עבודה מתוך התערוכה. "נוצר חלל שאין בו יותר הפרדה בין הווירטואלי לאמת", צילום: אורי גרשט עבודה מתוך התערוכה. "נוצר חלל שאין בו יותר הפרדה בין הווירטואלי לאמת" | צילום: אורי גרשט עבודה מתוך התערוכה. "נוצר חלל שאין בו יותר הפרדה בין הווירטואלי לאמת", צילום: אורי גרשט

הסיבה השנייה למשיכה של גרשט לעולם הצף היא "שכל צילום קשור למקום שבאמת בנמצא ובו זמנית אנחנו מסתכלים על משהו שאי אפשר למצוא אותו בשום מקום בעולם כי אם נחזור ונחפש את המקומות שבצילומים, אי אפשר למצוא אותם. הם קיימים ולא קיימים בו־זמנית".

הטבע מסייע למדיטציה

הכל התחיל בנובמבר 2015, אז שהה ביפן וביקר בגני זן יפניים ובמקדשים בודהיסטיים בקיוטו וסביבותיה. מטרת הגנים השלווים שבהם הזמן עומד מלכת היא לשקף את מהותו של הטבע (להבדיל מהופעתו הממשית) ולסייע למדיטציה. בגנים בחר לצלם מקומות ספציפיים שבהם הצורות הטבעיות משתקפות במים, כך שהסדרה כולה מבוססת על השתקפויות: ההשתקפות היא הייצוג הווירטואלי של המקום עצמו.

כך גרשט צילם כשקו האופק באמצע, מעליו פני הקרקע ומתחתיו אגם ובו ההשתקפות. אחר כך לקח את הצילום והפך אותו, ההשתקפות למעלה והעולם האמיתי למטה. אחר כך שם אותם זה על זה כך שהפכו לחלל "שאין בו יותר הפרדה בין הווירטואלי לאמת, ועניין הפלוטינג והעולם המציאותי מגיעים למצב של אינטגרציה מוחלטת", הוא אומר.

עבודה מתוך התערוכה, צילום: אורי גרשט עבודה מתוך התערוכה | צילום: אורי גרשט עבודה מתוך התערוכה, צילום: אורי גרשט

עניין אותו לייצר עולם שבו תחושה שהפיזי והווירטואלי הם זה בתוך זה, "שלא תהיה לצופה יכולת להפריד", הוא מסביר. "כיום מאוד קשה להבדיל בין דימויים שחוויתי פיזית בעולם שבו אני קיים לבין מה שראיתי כייצוג בטלוויזיה. קשה לי לעשות הפרדה מאיפה הגיעה האינפורמציה והעמדה המוסרית שלי בכל עניין. בעקבות המהפכה הדיגיטלית זמן ומקום נפלו זה על זה ויותר אין הפרדה. הדימוי והמציאות נמצאים על אותה פלטפורמה והגבולות ביניהם מטושטשים".

עוד הדליק אותו ביפן המרחק התרבותי והגיאוגרפי מכאן, ריחוק שאפשר לו לתפקד במקום "שהוא לכאורה משוחרר מכל אסוציאציה ביוגרפית, תרבותית ופוליטית, שנקודת המפגש עם העבודות היא במקום הכי ניטרלי", הוא מסביר.

הוא שהה שם שבועיים, צילם מבוקר עד ליל. "רק במקום כזה בולט עד כמה אנחנו חיים בעולם כל כך אגרסיבי ואלים", הוא מספר.

עובד עם אשתו

גרשט ישהה בארץ עד השבוע הבא, אז יחזור לביתו בלונדון. הוא נשוי לנגה שאותה הכיר כשהציג במוזיאון תל אביב וכבר 14 שנה שהם גרים שם. יש לו שני ילדים, עמוס בן 10 וליה בת 7. הסטודיו שלו לא רחוק מהבית. כלומר, שלהם. גם אשתו אמנית, ציירת, על כן יוצא שהם הולכים לעבודה יחד. היא בקומה הראשונה, הוא בשלוש הקומות מעל. "כל אחד חי בעולם שלו", הוא אומר.

ומה בנוגע למצב באירופה? "אני חי בצורה הכי נינוחה", אומר גרשט, "הבן שלי משחק כדורגל עם ילד ירדני, ובכיתה יושב איתו ילד סעודי ואף אחד מסביבנו לא חושב שיש כאן איזה עניין בכלל. לונדון זה מקום פתוח ומקבל שאין שני לו בעולם, יותר מניו יורק".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות