מיוסר מתמיד

נסיך האופל חוזר, והפעם יש לו כל הסיבות להיות מיוסר, מלא צער ויגון. האלבום החדש של ניק קייב, "Skeleton Tree", הוא אלבום האולפן ה־16 שלו עם הזרעים הרעים, הלהקה שאותה הקים ב־1983 ביחד עם מיק הארווי. שירי האלבום נכתבו לאחר מות בנו בן ה־15 ארתור, שנפל אל מותו מצוק ליד ברייטון ביולי של השנה שעברה, לאחר שימוש בסמי אל.אס.די. ארתור היה אחד מארבעת בניו של קייב.

שירי האלבום החדש נחשפו לראשונה ביום חמישי האחרון, בהקרנות הבכורה של סרטו התיעודי של הבמאי האוסטרלי אנדרו דומיניק, One More Time With Feeling"", שצולם בשחור־לבן ובתלת־ממד. השיר הראשון ששוחרר מהאלבום, "Jesus Alone", מלווה בקליפ מינימליסטי שלקוח מהסרט. השיר הוא בלדה עצובה וסוחפת של יותר מ־6 דקות - הרוח מייללת, אווירה סינמטית מבשרת רעות, סינתיסייזרים מפחידים, האקורדים הערומים של קייב בפסנתר. הקול שלו ופניו חשופים וקודרים. אפשר להרגיש את הכאב שלו. "אתה מאמין באלוהים אבל אתה לא מקבל פטור מיוחד על האמונה הזו", שר קייב. הסרט מלווה את עשיית האלבום ומכיל ראיונות עם קייב. "מה קורה כשמתרחש אירוע כל כך קטסטרופלי שאתה פשוט משתנה?", שואל קייב בטריילר.

"אתה משתנה מאדם מוכר לאדם לא מוכר. כך שכשאתה מסתכל על עצמך בראי, אתה מזהה את האדם שהיית, אבל האדם שבתוך העור הוא אדם אחר". הערב יוקרן הסרט באירוע השקה חגיגי לאלבום החדש בסינמטק הרצליה, שילווה בהרצאה על ניק קייב (גילוי נאות: שאני מעבירה).

מנעד של רגשות

דומיניק, שביים את הסרט "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" (שלו כתב קייב את המוזיקה ביחד עם חברו לזרעים הרעים, וורן אליס), פגש את קייב לראשונה כי קייב יצא פעם עם אם בנו. "מאיפה שאני בא ניק קייב הוא כמו ישו", אמר דומיניק בראיון. "הוא אדם שלאנשים היה מנעד רחב של רגשות לגביו. אנשים אהבו אותו, קינאו בו, שנאו אותו - הוא היה מסוכן, הוא היה ידוע לשמצה, כמו פורע חוק. לא רציתי לחבב את הבחור: הייתי מאוהב בבחורה אחת והוא היה האקס שלה". אבל הם נהיו חברים טובים. והסרט החדש מהווה מעין אלטרנטיבה ליחסי הציבור שקייב צריך לעשות לאלבום החדש.

"כפי שניתן לדמיין, זה היה אירוע קטסטרופלי עבור משפחת קייב", אמר דומיניק. "הם בטראומה. ניק החליט לסיים את האלבום. כשהוא קלט שהוא צריך גם לקדם אותו, המחשבה החליאה אותו: לדבר עם עיתונאים על בנו ארתור. הוא לא הרגיש שהוא יכול לעשות את זה עם זרים". החשש של קייב מובן מאוד, בייחוד לאחר שהעיתון הבריטי "The Times" פרסם כתבה מרושעת שקשרה את מות הנער לכך שצפה בסרטים אלימים עם אביו ולאובססיה של אביו למוות ולאלימות. מאוחר יותר העיתון התנצל והוריד את הכתבה מהאתר שלו. "האינסטינקט הראשוני של ניק היה להגן על עצמו, כך שלא יצטרך לענות על שאלות", המשיך דומיניק. "זה הופך לנושא היחיד שקיים, הסרט עוסק אך ורק ברגשות הצער של ניק".

כבר לא מתבדח

ב־2008, כשניק קייב והזרעים הרעים הוציאו את אלבומם "Dig, Lazarus, Dig!!!", כתבתי על קייב: "לניק קייב בגיל 50 יש הכל: בכתיבה שלו הוא שומר כל העת על מתח גבוה, סקס אפיל, אימה והומור; יש לו להקה מעולה ומהודקת שיודעת להוציא מכל שיר את המיטב; הוא לא איבד את הפאתוס של נעוריו, אך החליף את הרצינות בהומור בריא ושפם. בינתיים גיל המעבר עושה לו רק טוב".

ואז, בגיל 58, השפם והבדיחות כבר לא רלבנטיים. כל מה שנשאר לאחר מות בנו זה יגון גולמי. לא ברור אם שנים של ניסיון אמנותי בהתחברות לצד האפל של החיים ושל המוות עזרו לו להתמודד עם הטרגדיה האישית. אבל מה שבטוח זה שהם הכשירו את הקרקע ליצירה הראשונה שלו לאחר שהקטסטרופה פקדה את ביתו.