"אנשים מדברים על אמנות ומוזה, אבל אני מרגיש כמו פועל פשוט"

ספר בעשרה שבועות: איור ספרי ילדים הוא התשוקה הכי גדולה של אביאל בסיל. לפני חמש שנים הוא סיים את הלימודים בשנקר, ומאז עבד בקצב חריג, ואייר 26 ספרים — בממוצע ספר אחד כל עשרה שבועות. הסיבה לכך כפולה: הרצון להכות בברזל בעודו חם ולהתברג בתעשייה שאהבה את פרויקט הגמר שלו בעת הלימודים — איור "עוג מלך הבשן" מאת נתן אלתרמן; והאתגר להתפרנס מהדבר שהוא כל כך אוהב לעשות. "יום אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כמו סטודנט, בקצב משוגע עם לילות לבנים והכל, וזה הניב תוצאות כי קיבלתי חשיפה מהספרים שיצאו. בדיעבד אני יכול להגיד שעבדתי מהר מדי וזה פגע לי בעבודה. מה שכן, הבנתי שאי אפשר להתפרנס מזה, והתחלתי לזלוג לעיצוב לאנימציה ולאפליקציות, שממנו אני יכול גם להרוויח. היום אני לא בונה על הספרים כעוגן כלכלי ונהנה יותר מהעבודה עליהם. עכשיו לוקח לי בממוצע חצי שנה לעבוד על ספר, ולעתים נדירות אני עובד על יותר משני ספרים במקביל".

ובכל זאת: על שלושת ספרי הילדים שבסיל השלים לאחרונה הוא עבד במקביל, באופן מדורג. "השלב ההתחלתי, של הפיצוח הראשוני, הוא הקשה ביותר. אבל ברגע שפיצחתי את הסיפור ויש סקיצות, הביצוע שלהן יותר מכני ועובד מאזור אחר במוח, אז אני יכול לעבור לפיצוח הבא".

סקיצות של בסיל לספר "אילו הייתי אריה"

לגלות את האינטואיציה: העבודה על שלושה ספרי ילדים שונים עזרה לבסיל להבין החלטות עיצוביות שנהג לקבל באופן אינטואיטיבי. “תמיד שואלים אותי אם אני מנסה להבין ילדים או לדבר אליהם, והתשובה היא — לא. אני מצייר את מה שמצחיק אותי או מעניין אותי, וזה מסתדר”, הוא מסביר.

 

חידושים: שניים משלושת הספרים שעליהם הוא עובד עכשיו הם ספרי ביכורים לכותביהם; והם גם אלה שמוציאים אותו מהמשבצת של איור חיות, שאפיין אותו מאז שאייר את ספרו הראשון, "עוג". "תמיד קיבלתי לאייר ספרים על חיות; זו נהפכה לדרך למכור לי טקסט", הוא צוחק, "וגם יותר קל לצייר חיות מאשר לצייר אנשים". בהתחלה הוא אייר קלאסיקות וטקסטים של סופרים נודעים כמו אלתרמן, לאה גולדברג, מאיר שלו ואתגר קרת, ולעתים חש מעט מאוים מול הענקים האלה. לאחרונה הוא מאייר בעיקר ספרי ביכורים.

סופרים חיים: "לפעמים אני מחלק את העולם לסופרים חיים וסופרים מתים. וסופרים חיים תורמים לעבודה: זה יישמע טרגי, אבל איור זה מקצוע נורא בודד. בסופו של דבר אני יושב לבד עם עצמי, אבל אני אוהב לעבוד עם אנשים, אז אני יוזם פגישות על דברים שאפשר לסגור במייל אחד. ואם הסופר נכנס למשוואה, וזה הספר הראשון שלו, זה מדליק".

רק ארבעה צבעים: בספר "הסיפור המעניין על שאול ומפלץ החשמל" מאת יניב הלר, קיבל בסיל החלטה יוצאת דופן, להשתמש רק בארבעה צבעים. "רציתי לנסות את זה וחשבתי שזה הספר הנכון. הספר עוסק בגירושים ובחבר דמיוני שיוצא משקע החשמל. אלה נושאים טעונים, ולכן הרגשתי שיהיה נכון להשתמש רק בארבעה צבעים כדי לאייר אותם".

יחסים טעונים עם צבע: האיורים של בסיל צבעוניים באופן חריג. לכן מפתיע לגלות שנדרשו לו הרבה שנים לפצח את יחסיו עם צבעים. "היה לי נורא קשה עם צבע בלימודים, הייתי סטודנט לא מוצלח באגף הזה, שצייר בעיקר בשחור־לבן. זה היה מאבק רציני", הוא מספר. הוא התגבר על האתגר כאשר אחד המרצים הציע שיעבוד עם מגזרות נייר ו"ילביש" את הדמויות והאיורים שלו בצבעים. זה עבד. "המגזרות היו רגע מכונן שפתח לי את עולם הצבע. אני חושב שבאיזשהו מקום בספרים הקודמים שלי קצת פיציתי על זה בעודף צבע. רציתי לשים בפנים את כל הצבעים כי עד אז זה לא הלך לי".

הפיצוח: בשלב הראשון של העבודה בסיל פשוט חי ונושם את הטקסט. הוא קורא אותו שוב ושוב עד שהוא מקבל חיים חזותיים. "אני מאלה שציירו ברכות יום הולדת, לא כתבו, וקל לי לדמיין את הטקסטים שאני קורא. אני קורא ומתחיל לרשום או לעשות קשקושים קטנים — עיגולים וכל מיני סימנים למה שאני יכול לצייר. ואני זוכר שפעם עורכת שעבדתי איתה הרגיעה את הסופר ואמרה לו שאני יודע לצייר, ושאני לא מצייר ככה", הוא צוחק. בהמשך הסימנים הללו נהפכים לסקיצות שמצוירות עם עיפרון על נייר, ונסרקות למחשב, שם הן עוברות שיפוצים וצביעה.

חוקים: חלק מתהליך הפיצוח של הסיפור הוא להגיע לצבעוניות הנכונה, לסגנון המתאים ולקביעת החוקים של הספר. בסיל קובע אותם בזמן העבודה על כפולת העמודים הראשונה של הספר, וברגע שכולם מסכימים שהיא הנכונה, הוא מחיל את אותם כללים על שאר הספר. "אני מגביל את עצמי בחוקים מאוד נוקשים — למברשת ספציפית בפוטושופ, צורה מסוימת, פַּּלֵטָה של גוונים. זה מוציא משהו יותר אחיד. למשל ב'מפלץ החשמל', שהוא אחד הספרים האהובים עליי, החוקים שלי אמרו שהאיור יהיה על משטח צבע נקי. זה אומר שאני לא נאחז ברצפה או תקרה, ויש לי חופש להכניס יצורים כאילו צפים".

כתם צבע: "אילו הייתי אריה" שכתבה חנה גולדברג הוא ספר קרטון שמיועד לפעוטות. בכל שיר — הנפרש על כפולת עמודים — ילד שואל מה היה קורה לוּ היה חיה מסוימת, ובסוף הספר הוא שמח להיות הוא־עצמו. הפעוטות כמובן לא מסוגלים להבין לעומק את הטקסט או את פרטי האיורים של בסיל, ולמענם הוא מקפיד שבכל כפולה יהיו כתם צבע בולט אחר והצגה ברורה של החיה. "בהתחלה חשבתי לצייר חבורת ילדים, שיש בה ילד ממציאן כזה שהחברים שלו רצים אחריו, אבל זה רחוק מדי לגיל הזה, לכן ציירתי את החיות, ומה שמאגד אותן הוא שלכולן יש אותם נמשים ובלורית. כשהם רואים את הילד בסוף הספר, עם אותם בלורית ונמשים, קל להם לעשות את החיבור גם אם הם לא הבינו את הטקסט".

השראה: "אנשים מדברים על אמנות ומוזה, אבל אני מרגיש כמו פועל פשוט שבא למפעל וצריך לעבוד. אם לא תנחת עליי המוזה אני לא יכול להגיד, 'חבר'ה, לא היתה השראה היום'. יש צעדים שאני נוקט בהם כשאני נתקע, כמו לעיין בספרים, סרטים, באינטרנט; דברים שיְגָרוּ לי את הצד הוויזואלי במוח. איכשהו משהו שאראה יתנגש עם משהו שקשור לטקסט — ואשתחרר".

האלמנט הסמוי: הקסם בספרי ילדים קורה כשההורים מקריאים שוב את אותו סיפור, ופתאום הילדים מגלים רובד נוסף שהמאייר שתל בו בשבילם. רגעי האושר האלה הם סיבה טובה לחזור לאותם סיפורים. העונג הזה מחכה למי שיקרא את "סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" מאת טל חן. זה סיפור על ילדה שאומרת כל הזמן "דה", ואבא שלה מנסה בעזרת ציורים לנחש למה היא מתכוונת. "בסופו של דבר, אלה אבא וילדה שיושבים ליד שולחן ומציירים, וזה יכול להיות נורא משעמם אם אחזור באיור לאותו לוקיישן, אז החלטתי להטמיע אותם בתוך עולם הדמיון שהאבא מצייר", מסביר בסיל. "זה נתן לי חופש לשנות מיקומים, להוסיף חיות ועושר צבעוני". מי שיתעמק באיורים יגלה את הסוכריות העיצוביות שבסיל שתל בדפים: בתחילת הספר האבא והילדה מופיעים בשחור־לבן, וככל שהסיפור מתקדם והדו־שיח ביניהם מתפתח, הם הולכים ומתמלאים צבע. ולאורך הסיפור מתארחים כלב וחתול, שיוצרים ביניהם אינטראקציה. "יש פה טקסט נהדר, והכיף הוא להכניס לתוכו עוד דמויות ורבדים".

 

האבא הזה הוא אני: בזמן כתיבת שורות אלו בסיל מצפה ללידת בתו הבכורה והוא סקרן לדעת מה תעשה ההורות לעבודה שלו. בינתיים, בעצת העורכת שלו, יעל גובר, הוא צייר את האב ב"סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" בדמותו. "בהתחלה האבא היה אחר, אבל יעל חשבה שהוא מאוד גנרי, והציעה שאבסס את האבא עליי, אז הוא באמת נראה קצת כמוני".

טכנופוביה: בסיל משתמש בטכנולוגיה המקובלת בקרב מאיירים — מחשב מקינטוש, סורק ולוח גרפי של Wacom, אבל הוא עדיין מתנהל עם יומן נייר ומגדיר את עצמו בשלווה טכנופוב. "את המייל הראשון שלי פתחתי בסיום הלימודים (כלומר לפני חמש שנים). מאוד קשה לי ללמוד מעבר למה שאני יודע בתוכנה, ובמחשב אני משתמש בפונקציה מאוד בסיסית. הייתי רוצה למתוח את הגבולות אבל אני ביחסים מוזרים איתו". ובכל זאת, לאחר שעבד על עצמו, הוא מאייר לאפליקציות ומתייחס לכך כאל "עוד ספר ילדים אבל בפורמט קצת שונה".

לאייר ביד: "אם היתה אופציה כזו הייתי עושה את זה. לא הייתי זונח את המחשב, כי יש פה דברים שאני מאוד אוהב, אבל בטוח הייתי עושה ספרים שהם עבודת יד, וזו גם שאיפה שלי. זה עניין של טיימינג ומצב פיננסי שיאפשר לי לעבוד שנה־שנתיים על ספר בטכניקה שבה אני רוצה. זה חלום".

עוד חלום: "לנסות לכתוב ספר בעצמי, וכבר כשאני אומר את זה אני מרגיש שאני קופץ מעל הפופיק. אני רוצה משהו שיהיה שלי מאפס ושאוכל להרשות לעצמי להשקיע בו כמה שאני רוצה, גם מבחינת הזמן. אני אהיה הלקוח המעצבן אז לא אוכל להלחיץ את עצמי. אני כל הזמן משחק ברעיונות, ומקדיש להם הרבה זמן כשאני נוהג, עושה כלים או כביסה. אבל זה חלום בר־השגה בעיניי, וזה כבר טוב".

אביאל בסיל (34)

מאייר ספרי ילדים ומעצב לאנימציות ולאפליקציות

 

סביבת עבודה: מרפסת ביתו — גבוהה, צרה, ארוכה, מוארת ומאווררת — ברחוב שלמה המלך בתל אביב

כלי עבודה: מחשב מק, לוח גרפי של Wacom, עפרונות וכמה דפים. "זה מספיק, לא צריך הרבה יותר מזה"

פרויקטים נוכחיים: שלושה ספרי ילדים שעליהם עבד במקביל: "אילו הייתי אריה" מאת חנה גולדברג, "סיפור על מילה שחסרה לה התחלה" מאת טל חן, ו"הסיפור המעניין על שאול ומפלץ החשמל" מאת יניב הלר

פרויקטים קודמים: ספרים מאת אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, מאיר שלו, ע. הלל, רוני סומק, אתגר קרת ואחרים