משפט שדה: זיקנה אינה אי־כשירות

1. להרוויח מהחוסים

מנהל הכפר הפך אותו לעסק כלכלי והפסיד מיליוני שקלים

האם ניתן להטיל אחריות על דירקטורים שבגלל גילם המתקדם לא פיקחו כראוי על מעללי המנכ"ל שאחראי לקריסה הכספית? בית המשפט העליון הפך את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בסיפור שמקורו והולדתו כולו בכוונות טובות, בשליחות חברתית אמיתית, וסופו בבתי משפט - בקרב על הכסף.

מוסד כפר תקווה הוא חברה המעניקה לחוסים בעלי לקות שכלית מסגרת מגורים, תעסוקה ופיקוח למשך חייהם. הכפר נמצא בסמוך לקריית טבעון, בגבעת זייד. מנהל המוסד לשעבר והדירקטור והאיש הכל־יכול אריה פינקוביץ לא הסתפק בשליחות הטיפולית של הכפר והחליט להפוך אותו גם לביזנס. בשנות התשעים הוא יזם, במסגרת חברה־בת שהקים, מפעל תעסוקתי קטן לאריזת מוצרים בתחום הכפר בשם "טבעון פלאסט".

בתחילה העסיק המפעל חוסים בלבד, אבל בהדרגה הפך המפעל הקטן לתעשייה. חלקם של החוסים בעשייה קטן, ופינקוביץ החל להזרים לחברה־הבת מיליוני שקלים מכספי הכפר לרכישת מכונות תעשייתיות בתחום הפלסטיקה.

בשנים 1998–2002 הפסיד המפעל עשרות מיליוני שקלים. את הכספים הדרושים לכיסוי ההפסדים העביר פינקוביץ מקופת הכפר. במקביל דאג פינקוביץ גם לעצמו ומשך בונוסים מטבעון פלאסט (שהיתה בהפסדים כבדים) בהיקף של 2,7765,800 שקל.

באוקטובר 2002 הגישו הורי החוסים, באמצעות עורכי הדין יאיר אבני, יהודה שועלי ולימור פורר ממשרד אבני הרצוג שועלי אבידן את גורביץ' תביעות לבית המשפט המחוזי בחיפה. לטענתם, פינקוביץ לא רק סיכן את הכפר בהשקעותיו, אלא שלפי התקנון, החברה לא היתה רשאית להשקיע לשם רווח או פעילות עסקית, שהרי הכפר לא הוקם ולא נועד לשמש חברה עסקית.

השופטת ברכה בר־זיו מבית המשפט המחוזי בחיפה מצאה שני אחראים למשבר - פינקוביץ ורואה החשבון יהודה שפורן - אבל פטרה מאחריות את הדירקטורים ואת חברת הביטוח מגדל. בית המשפט העליון, בהרכב השופטים יצחק עמית, צבי זילברטל ומני מזוז, הפך את פסק הדין והטיל את האחריות על פינקוביץ, רואי החשבון, הדירקטורים וחברת הביטוח.

מהבחינה הכספית, החשיבות היא בהטלת האחריות על חברת הביטוח, כיוון שלה היכולת הכספית לשאת בנזקים. אבל, הסיפור הנוגע ללב הוא של הדירקטורים. מלבד פינקוביץ, היו לחברה עוד חמישה דירקטורים. כולם מונו בעת ייסוד הכפר ב־1965. גילם הממוצע היה 85 בעת הגשת התביעה. חלקם כבר לא בחיים. כולם פעלו בהתנדבות כדירקטורים ובמיטב שנותיהם הקדישו עצמם לטיפול בחוסים, אבל בזיקנתם כבר ניתקו עצמם מהפעילות וחלקם שהה תקופות ארוכות בחו"ל.

2. הדירקטורים טעו

המחוזי פטר את הדירקטורים מאחריות בשל גילם המתקדם

על ההרפתקה הכלכלית שאליה הכניס פינקוביץ את החברה לא השגיחו. ספק אם ידעו או הבינו. להגנתם, טענו שהסתמכו על רואי החשבון שאמנם העירו על אי־הסדרים, אבל לא הזהירו בעוצמה המתחייבת. 

עו"ד יאיר אבני. ייצג את הורי החוסים בתביעה וזכה בעליון

שופט בית המשפט העליון צבי זילברטל מסביר שהמחוזי פטר את הדירקטורים הקשישים מהאחריות משום שחמל עליהם מכיוון שאימץ את הנרטיב שלפיו התובעים שנפגעו מפינקוביץ "מנסים בתביעתם לקבל פיצוי מצדדים תמימים, שבמשך עשרות שנים פעלו לטובת החברה...", וכי התביעה מייחסת להם עוולות והפרות רק כדי להגיע ל"כיס העמוק" של הביטוח. וזילברטל מעיר לעניין זה כי "נדמה כי גישה 'ערכית' זו של בית המשפט השפיעה במידה מסוימת על התוצאה שאליה הגיע, ואשר התקשיתי להשלים עמה".

השופט אינו מוותר על החמלה, אבל גם לא על האחריות. "לא מצאתי כי גילם המתקדם של הדירקטורים מעיד כשלעצמו על אי־כשירות או על 'נבצרות' באופן אוטומטי. כידוע, ירידה במיומנויות אלה ואחרות הנלווית, לעתים, לתהליכי הזדקנות, היא עניין סובייקטיבי", קבע זילברטל. "לא ניתן לקבוע באופן כוללני כי כל אדם שהגיע לגבורות אינו כשיר לכהן כנושא משרה בתאגיד מבלי לחטוא בגילנות (Ageism). הדירקטורים לא הוכיחו כי גילם המתקדם הוביל לירידה במיומנות זו או אחרת שלהם, לא פירטו באיזה אופן גילם המתקדם מנע מהם למלא את חובותיהם כדירקטורים ולא הביאו ראיות לכך".

3. חסר פיקוח כלכלי

העליון חייב את המנכ"ל, הדירקטורים והרו"ח ב־20 מיליון שקל

ישנם מקרים שנופלת על אדם נבצרות פתאומית בשל מחלה, אבל כאן, קובע זילברטל, מדובר היה בתהליך הדרגתי שבו הדירקטורים יכלו להתפטר. משלא עשו כן, אין מקום לפטור אותם במקום שלא ביצעו את המוטל על דירקטורים. "לא דרשו את המידע הנוגע למצבן הכספי של החברה ושל החברה־הבת, לא ביצעו את הבדיקות הנדרשות, ולמעשה לא פיקחו על פעילות המנכ"ל כנדרש מהם".

זילברטל מצטט מעדותו של הדירקטור פרץ רבס ז"ל במחוזי: "לדאבוני, הרב הייתי איזה שהוא פתי. האמנתי לכל דבר ומה שיותר גרוע, סמכתי על הצוות הכלכלי, שמה שכתוב בדו"ח, או מה שהוא סיפר, זה מבוסס. הוא אמר שהמפעל הוא רווחי וכולם האמינו לזה. שם ישבו אמנם מומחים, אז לא היו לי שום ספקות".

התוצאה היא שבית המשפט העליון חייב את פינקוביץ, שלושה מהדירקטורים (רבס ז"ל, יחיאל גוטוין ז"ל ושמעון הורן), רואי החשבון (הרי מילנר ושפורן) וחברת הביטוח מגדל ביותר מ־20 מיליון שקל על הנזקים שנגרמו לכפר.