אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
"הצלחתי. פשוט הצלחתי!" צילום: רויטרס

"הצלחתי. פשוט הצלחתי!"

ירדן ג'רבי מסכמת עבור כלכליסט את החוויה האולימפית שלה: מההגעה לסאו פאולו, דרך בדיקת הסמים בבוקר הראשון בריו ועד על מה חשבה ברגע שנכנסה לאולם התחרויות. וגם: תודה מיוחדת למריל סטריפ

21.09.2016, 10:41 | ירדן ג'רבי
 כשבוע לפני המשחקים האולימפיים, נבחרת הנשים בג'ודו נחתה בסאו פאולו. עשינו זאת גם ב־2013 — אז נערכה בריו אליפות העולם, שבה זכיתי. אני חייבת להודות שהשבוע עד לעלייתי למזרן האולימפי נראה כנצח. תוכנית העבודה כללה אימון אינטנסיבי אחד בכל יום. ומה עושים בשאר הזמן? למזלי, ליד המלון היה קולנוע, אז פשוט ראיתי מלא סרטים. "פלורנס פוסטר ג'נקינס" עם מריל סטריפ, קומדיה על זמרת כושלת, היה הסרט הכי טוב שראיתי בברזיל. הרגעים הללו בקולנוע היו נהדרים. צחקנו המון וזה יצר אווירה טובה בנבחרת. הצפייה בסרטים עזרה גם להתנתק ממה שקורה בארץ. זה גם אפשר לי להתרחק טיפה מהחשיבה על יום התחרות שלי — משהו שחשבתי עליו כמעט כל הזמן. אילו יכולתי להקליט את המחשבות שהיו לי באותו שבוע, יכולתי לכתוב ספר לא רע. ספר אני לא כותבת בינתיים, אבל הנה מעט מהחוויות שלי בריו.

קראו עוד בכלכליסט

ג ג'רבי עם המדליה. לאחר הזכייה במדליה לא ישנתי כלל וביום שאחרי הייתי ממש עייפה וחשבתי בעיקר על איך אני גונבת כמה שעות שינה. ואז נרדמתי על הספה באולם החימום באולם” | צילום: עוז מועלם ג

ההגעה לסאו פאולו כשבוע לפני התחרות, היא בעיקר לצורך הסתגלות להפרש השעות. הקהילה היהודית במועדון היברייקה אירחה אותנו באופן יוצא דופן. המועדון סיפק את כל מה שנדרש מבחינת אימונים ותזונה. זה, כאמור, קרה גם ב־2013, אז לא רק שסיימתי במקום הראשון, גם עשיתי את התחרות הכי טובה בחיי. על ההגעה סאו פאולו לקראת האולימפיאדה החליט מאמן הנבחרת והמאמן האישי שלי, שני הרשקו. הוא ידע מה הוא עושה.

ביטחון בעצמי

ממחנות אימונים שחוויתי במהלך השנים ברחבי העולם למדתי שאימוני הג'ודו שונים ממדינה למדינה. שיטת האימון בישראל מתאימה לנו ספציפית. עם זאת, יש רשימת תכונות משותפת לכל ספורטאי אולימפי מצליח והוא המסירות לספורט, ההשקעה, שגרת אימונים ואורח חיים ספורטיבי, עמידה בלחצים, כישרון, תזונה, עבודה קשה, יכולת מנטלית גבוהה, ווינריות, חתירה למצוינות ועוד מכלול תכונות שהופכות אותו או אותה מספורטאי חובב לספורטאי אולימפי מקצוען. אין דרך להתחמק מזה. הכל תלוי בעבודה קשה. זה הבסיס. אחרי זה מגיעים האלמנטים המנטליים, הפיזיים והטקטיים. אחד האלמנטים המשמעותיים ביותר זה הלחץ. עם זכייתי באליפות העולם ב־2103 הציבור סימן אותי כהבטחה למדליה. את הציפייה הזו אפשר לקחת לכמה כיוונים. אני החלטתי לקחת את זה לכיוון של ביטחון עצמי. הבנתי שהסימון שלי כהבטחה למדליה נובע מהרמה המקצועית שלי ולא כי רוצים להלחיץ אותי. במהלך שלוש השנים האחרונות נשאלתי כל הזמן — איך את מתמודדת עם הלחץ? כל הזמן דיברו איתי על הלחץ. זו מילה שחזרה כל כך הרבה פעמים בתקופה הזו, אבל תשובתי היתה מאז ומתמיד שהלחץ הכי גדול שלי הוא מעצמי. ברגע שאני רוצה משהו מבפנים, באמת באמת רוצה, שום דבר לא יכול לעצור אותי. שום לחץ חיצוני לא יהיה גדול יותר מהלחץ הפנימי. אני עומדת מאחורי תשובתי גם היום. זה שאנשים מסביב רוצים שאזכה זה בסדר גמור, אבל מה שמוביל אותי זה הדחף הפנימי להצליח.

הכפר האולימפי בריו. קל מאוד להיסחף ומפתה ללכת לראות את כל מה שהכפר מציע, אבל אותי זה לא עניין. ידעתי מה המטרה ולשם אני כיוונתי. צילמתי רק תמונה אחת בכפר האולימפי”, צילום: The Gurdian הכפר האולימפי בריו. קל מאוד להיסחף ומפתה ללכת לראות את כל מה שהכפר מציע, אבל אותי זה לא עניין. ידעתי מה המטרה ולשם אני כיוונתי. צילמתי רק תמונה אחת בכפר האולימפי” | צילום: The Gurdian הכפר האולימפי בריו. קל מאוד להיסחף ומפתה ללכת לראות את כל מה שהכפר מציע, אבל אותי זה לא עניין. ידעתי מה המטרה ולשם אני כיוונתי. צילמתי רק תמונה אחת בכפר האולימפי”, צילום: The Gurdian

כפר אולימפי? תפאורה

כאשר הגעתי לכפר האולימפי התרגשתי, אבל לא ברמה של "לאבד את זה". זה ריגש בקטע של "הנה, סוף סוף, אני כאן בכפר האולימפי". אבל מבחינתי זו באמת היתה רק תפאורה, כי מה שמעניין באמת זו ההצלחה בתחרות. קל מאוד להיסחף ומפתה ללכת לראות את כל מה שהכפר מציע: משחקים, אטרקציות, טקס פתיחה, לפגוש ספורטאי־על וכו'. אבל אותי זה לא עניין, אני ידעתי מה המטרה ולשם אני כיוונתי. אגב, צילמתי רק תמונה אחת בכפר האולימפי.

כשהגעתי לכפר בערב, תכננתי לפרוק את התיק ולהתארגן בבוקר לפני התחרות של שירה ראשוני (48 ק״ג). ואולם, מיד כשהתעוררתי, עוד לפני שארגנתי את התיק לאותו יום (כי אני גם צריכה להתאמן), נשמעה דפיקה בדלת: בדיקת סמים! מאחר שחלקתי חדר עם לינדה בולדר (70 ק"ג), חברתי לנבחרת, לא ידענו מי מאיתנו מיועדת לבדיקה. הבדיקה היא לפי מספר הספורטאי ולא לפי שמו. הבודקת בדקה את המספר של לינדה ושלי ואמרה לי: "את באה איתי לבדיקה". זו תמיד אני בדברים האלה, ברור. לא שזה משנה לי לעשות את הבדיקה, אבל לא רציתי לפספס את הקרב של שירה. זה כל מה שעניין אותי.

הכל אותו דבר

סיימתי את הבדיקה (בדיקת שתן ובדיקת דם) ומיהרתי לתחרות. הגעתי בדיוק כששירה עלתה למזרן. האולם ענק, אבל לא הכי גדול שהייתי בו. אני בחנתי את הקרבות על המזרן ופתאום הרגשתי תחושות מוכרות. זו תחרות ג'ודו! בדיוק כמו כל תחרות ג'ודו שהייתי בה. מה שאני מכירה כמעט כל החיים שלי. מה שאני עושה לפחות 21 שנים. ברגע הזה לא הבנתי למה אנשים כל הזמן אומרים שהמשחקים האולימפיים הם משהו אחר. לא הבנתי למה שם הלחץ, כביכול, הוא אחר. מבחינתי, עולים למזרן, עושים קרב ג'ודו ויורדים. זה לא שליריבות שלי יהיו פתאום כוחות־על. לצערי, שירה לצערי הפסידה. כשבאתי לחבק אותה ולתמוך בה וגם שאלתי: "שירה, זה הרגיש אחרת כשעלית למזרן? משהו מרגיש אחרת?". היא ענתה: "ירדן, הכל אותו דבר". זה סגר את הגולל על כל עניין "הלחץ". הלחץ מ"האולימפיאדה הראשונה של ירדן" והפחד ש"האולימפיאדה זה משהו אחר". יאללה, אני אוהבת תחרויות, אני מכורה לתחרויות, זה מה שאני עושה הכי טוב. ידעתי בתוך תוכי שהאולימפיאדה תוציא ממני בדיוק את הדברים שטמונים בתוכי, ביום הכי חשוב, ברגע הכי חשוב, בהזדמנות שיש לי להגשמת החלום האישי שלי.

ג ג'רבי אחרי הניצחון. שאלתי את שירה ראשוני: ״שירה, זה הרגיש אחרת כשעלית למזרן? משהו מרגיש אחרת?״ היא ענתה: "ירדן, הכל אותו דבר". זה סגר לי פינה” | צילום: אורן אהרוני ג

לא רק מדליה

ביום התחרות עצמו המוח לא מפסיק לעבוד, המון תחושות ומחשבות שאותן יש בכוונתי לפרט בהרצאה שאני מכינה לפורומים שונים. לאורך השנים התחריתי עם המון פציעות, אני יודעת איך זה לקום עם כאבים, אבל למשחקים האולימפיים הגעתי הכי בריאה בשנתיים האחרונות ובבוקר התחרות התעוררתי בתחושה גופנית טובה. השרירים כאבו מעט אך זה רגיל. על הקרבות עצמם אני לא ארחיב, אבל בתמצית אני יכולה להגיד שהשנייה האחרונה, הרגע הזה שבו הכל הסתיים, היא רגע ממכר. החותם הזה, שמראה שהגשמתי את החלום שלי, אני מדליסטית אולימפית, הוא חוויה בלתי נשכחת. זו לא רק המדליה, זו הדרך הכל כך ארוכה, הכוללת עליות ומורדות, פציעות, כאבים, אושר וסיפוק, הצלחה והפסדים (אני לא אוהבת להגיד כישלון כי הדרך לא פחות חשובה). כל רגע על המזרן ומחוצה לו, ההקרבה, ההשקעה והמלחמות הבלתי נגמרות בכל רגע נתון, ואז בסוף בסוף אני מבינה: הצלחתי, פשוט הצלחתי!

לאחר הזכייה במדליה לא ישנתי כלל, וביום שאחרי הייתי ממש עייפה. למרות זאת הגעתי לאולם התחרות מכיוון שלינדה בולדר התחרתה ורציתי לעודד אותה ולתמוך בה. באולם הרבה ביקשו ממני להצטלם ופרגנו בלי סוף. לא ממש חשבתי על משהו ספיציפי באותו יום, רק ניסיתי לעכל מה שקרה. האמת שכן חשבתי, חשבתי איך אני גונבת קצת שעות שינה. אז נרדמתי על הספה באולם החימום באולם.

האם מימשתי את הפוטנציאל שלי? בהחלט כן. ברור שזו לא מדליית זהב, אבל ברגע שהפסדתי ברבע גמר, נסגר בפניי המסלול למדליית הזהב והאופציה שנשארה היא לסיים עם מדליית ארד או כלום. כך שמבחינתי מימשתי את הפוטנציאל.

המדליה האולימפית היא סיכום של דרך ארוכה, מלווה בעליות ומורדות. מי שנחוש, מתמיד, חדור מוטיבציה ומקצוען יכול להצליח. אני מקווה שהצלחתי להעביר חלק מהחוויה האולימפית האישית שלי ושלאחר קריאת הטור, תרשמו את ילדיכם וילדותיכם לג׳ודו, שהוא לא רק ענף ספורט אולימפי, אלא גם ענף המבוסס על כבוד הדדי, משמעת, סבלנות, אסטרטגיה ותחכום. אני משוכנעת שמעבר ליכולות הספורטיביות שירכשו, הם יגדלו להיות ילדים ייחודיים. זאת הדרך שלנו לקדם את הענף, אנחנו לא יכולים למלא אצטדיוני כדורגל, אבל אולמות ג'ודו כן. חוץ מזה, זה ספורט ממכר.

הכותבת היא מדליסטית אולימפית בריו 2016 ואלופת עולם בריו 2013

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות