אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
20 שנה לוונגר בארסנל: מה ההבדל בין העשור המוצלח והפחות מוצלח? צילום: איי אף פי

20 שנה לוונגר בארסנל: מה ההבדל בין העשור המוצלח והפחות מוצלח?

ישנן סיבות רבות לחוסר ההצלחה, אבל דווקא ספר אוטוביוגרפי קליל וכמעט הומוריסטי של ריי פארלור מסביר את ההבדלים בצורה הטובה ביותר: פעם לוונגר היו דמויות כמו טוני אדמס בחדר ההלבשה. היום אין

29.09.2016, 11:52 | אוריאל דסקל

ארסן ונגר יחגוג בסוף השבוע 20 שנה כמנג'ר ארסנל. הוא חתם על החוזה לקראת סוף ספטמבר והתחיל את העבודה באופן רשמי ב-1 באוקטובר 1996. מדובר על הישג מדהים בעידן בו מאמנים לא עובדים באותו מקום עבודה יותר משנה ושבעה חודשים בממוצע.

קראו עוד בכלכליסט

ארסן ונגר. לא אוהב עימותים, צילום: רויטרס ארסן ונגר. לא אוהב עימותים | צילום: רויטרס ארסן ונגר. לא אוהב עימותים, צילום: רויטרס

באופן כללי, התקופה של ארסן ונגר בארסנל מתחלקת לשני חלקים. עשר השנים הראשונות שכללו בניית המועדון מחדש, זכייה בתארים בקצב מרשים, הישגים היסטורים כגון עונה ללא הפסד, שני דאבלים ומעבר למגרש אימונים חדש ואצטדיון חדש. העשור השני מתאפיין בהרבה פחות הישגים ספורטיביים (שני גביעים בלבד) והרבה הישגים פיננסיים (ארסנל, עם אצטדיון חדש, העלתה את השווי שלה בעשרות אחוזים וסיימה בכל עונה ברווח נקי).

ישנן סיבות רבות לחוסר ההצלחה הספורטיבי, אבל דווקא ספר אוטוביוגרפי קליל וכמעט הומוריסטי מסביר את ההבדלים בין עשר השנים הראשונות לעשור הפחות מוצלח בצורה הטובה ביותר.

האוטוביוגרפיה של ריי פארלור, שחקן ארסנל לשעבר (“The Romford Pelé: It’s Only Ray Parlour’s Autobiography”.) שנכתבה על ידי איימי לורנס המצוינת מלאה בסיפורים על "השיגועים" של פארלור בחדר ההלבשה ובפאבים שביקר בהם עם חבריו לקבוצה. אבל גם מספרת את הסיפור של השינויים האדירים שעברו ארסנל והכדורגל האנגלי ב-20 השנים האחרונות מזווית הראייה של "החייל". מה שנקרא "ברמת השטח".

ריי פארלור מספר על ארסנל לפני ארסן ונגר, על ערבי שתייה מוטרפים (כולל גניבת עציצים עם טוני אדמס והתזת חומר כיבוי שריפות על אוהדי טוטנהאם), בדיחות בלתי סופיות והגעה לאימונים כשהוא שיכור כלוט. ונגר נכנס למועדון והציג שינויים רבים בתפריט התזונה, באימונים, בלאום השחקנים ובסגנון הכדורגל. זה הצליח לו בזכות הפתיחות של חדר ההלבשה לשינויים הללו. לוחמים בריטים כריזמטיים כגון טוני אדמס, סטיב בולד, לי דיקסון, נייג'ל ווינתרבורן וריי פארלור ניהלו את חדר ההלבשה אז. והם אלו שקיבלו לתוכו זרים כגון דניס ברגקאמפ, מארק אוברמרס, פטריק וויירה, עמנואל פטי ואחרים. הגרעין הבריטי התפזר אחרי מספר שנים אבל האווירה בריטית-גברית-שבטית נשארה בארסנל עם השחקנים הזרים שלמדו 'איך להתנהג' בשנים הראשונות שלהם במועדון.

זה השתנה ב-2005, אז עזב את ארסנל פטריק וויירה - הקפטן שלמד את אומנות הקפטניות מטוני אדמס.

 

פארלור, אחרי שנים מוצלחות ביותר בארסנל, עזב את המועדון הלונדוני לקראת סוף הקריירה שלו ובשנה האחרונה בקריירה (2007) חזר להתאמן עם ארסנל בזמן שהוא משחק בהאל (הוא בדיוק חזר ממידלסבורו ללונדון עם משפחתו ולא רצה לעזוב את העיר פעם נוספת, לכן הוא התאמן במהלך השבוע בארסנל ובכל סוף שבוע נסע להאל בשביל המשחק).

כשפארלור חזר לארסנל הוא מצא חדר הלבשה עם שאיבד זכרי אלפא כגון פטריק וויירה, סול קמפבל, דניס ברגקאמפ ותיירי הנרי ונוהל על ידי דמויות פחות גבריות ופחות בריטיות כגון וויליאם גאלאס הצרפתי וססק פאברגאס ספרדי. הוא מדגיש את ההבדל הגדול שראה בחדר ההלבשה, הבדל שעשוי להסביר מה קרה לוונגר בעשור הפחות מוצלח.

"חדר הלבשה רע"

"הייתי בחדרי הלבשה שמחים בארסנל תחת ג'ורג' גראהם וארסן ונגר ואז גם במידלסברו והאל. אז כשחזרתי לארסנל זו היתה הפעם הראשונה שנתקלתי בחדר הלבשה רע. וזה היה הלם אם להיות כנה", כותב פארלור. "כולם בחדר ההלבשה צריכים להבין שיש דרך בה עושים את הדברים. לא כולם יבינו את הדרך הזו אבל חייבים לתקשר אחד עם השני. כשחזרתי לארסנל, לא ראיתי תקשורת כזו. אני מתכוון שראיתי את פאברגאס וגאלאס עוברים אחד ליד השני כאילו השני לא קיים. איך זה יכול לעבוד אם הקפטן והקשר המוביל לא מדברים אחד עם השני? הקפטן צריך לדבר עם השחקנים, והשחקנים האלה צריכים לכבד את הקפטן שלהם. בזמנים גרועים על המגרש, זמנים שתמיד יהיו, אתה צריך שכולם יעבדו יחדיו, ימשכו את העגלה לאותו כיוון. אם אין לך גיבוש בסיסי ואפילו יש לך שנאה אחד לשני בחדר ההלבשה, כשאתה מתחיל להפסיד, אנשים מתחילים להאשים זה את זה. מתחילים לחפש תירוצים קלים. זו לא בעיה להדביק למישהו אחד את האשמה בהפסד למשחק. אבל זו לא הדרך. בחדר הלבשה מגובש כולם מבינים שהם אשמים וכולם מבינים מה היא הדרך הנכונה קדימה ומה צריך לעשות, יחדיו, כדי לצאת לדרך חדשה".

פארלור מגלה שבחדר הלבשה עם דמויות חזקות, התנהגות כמו של ססק וגאלאס - שממש שנאו אחד את השני - לא היתה מתקבלת. "כשיש לך שחקנים כמו טוני אדאמס או פטריק וויירה כקפטנים, אותם כולם העריכו, אין סובלנות להתנהגות שמעכירה את האווירה בחדר ההלבשה. מה שראיתי בארסנל החדשה זה משהו לא מחובר. ונגר ידע שהוא צריך לטפל בבעיה הזו אבל הוא לא חובב גדול של עימותים. הוא אוהב שדברים מסתדרים לבדם".

לפי פארלור, "אפשר היה לראות את הקליקות בחדר ההלבשה, אפשר היה לראות שכולם לא סוחבים למקום אחד". זה בסדר שלא כולם חברים הכי טובים אבל אתה צריך לדעת שכולם חושבים אותו דבר על הכדורגל. אתה צריך לסמוך מספיק על השחקן שלידך, שאם אתה עולה להתקפה, הוא יחפה עליך. אתה צריך לדעת שאם אתה נכנס למאבק, הוא יהיה מאחוריך".

בסופו של יום, מה שעושה את ההבדל בין קבוצה טובה לקבוצה מנצחת זה הקשרים הבלתי נראים בין השחקנים שקושרים אותם זה לזה והופכים קבוצה של אנשים לקבוצה מגובשת של אנשים. הקשרים הללו הם בלתי נראים אבל מאוד מוחשיים על המגרש. אם הבלם צועק על המגן שיחזור למקום שלו - משהו שקורה בכל משחק - כשהמגן מכבד ואוהב את הבלם, הוא לא הולך לצעוק חזרה. הוא יחזור למקום וימשיך בשלו. אם המגן והבלם לא מסתדרים, צעקה כזו יכולה להוביל לעצבים ולתקשורת חסומה, שהיריבים ינצלו כדי לכבוש. כשהלחץ עולה, הצעקות גוברות. והקבוצה המגובשת יותר תעמד טוב יותר בלחץ.

ונגר טוען שהסגל הנוכחי שלו הוא הטוב ביותר שלו בכל הזמנים (הוא אמר זאת בעבר וזה לא מנע מהקבוצות שלו לקרוס תחת לחץ ולאבד סיכויים לזכייה בתארים תוך מספר שבועות). ייתכן שהוא צודק. ארסנל שלו השנה נראית שלמה, עם שחקנים איכותיים ומנוסים בכדורגל מועדונים וכדורגל בינלאומי. הם כולם מקצוענים מצוינים וחלקם אפילו איכותיים יותר מאגדות ארסנל לשעבר ששיחקו תחת ונגר. עם זאת, האקס פקטור תמיד היה החברויות בין הדמויות החזקות במועדון.

ייתכן שמסוט אוזיל ואלכסיס סאנצ'ס טובים כמו דניס ברגקאמפ ותיירי הנרי. אבל מה שהפך את הנרי וברגקאמפ למוצלחים יותר, לבלתי מנוצחים, זו החברות שלהם. מה שהפך את ארסנל לבלתי מנוצחת בעונת 2003/04 זה שכולם היו יכולים לצחוק על המגושמות של מרטין קיאון מבלי לגרום לו לאבד ביטחון. מה שהפך את טוני אדמס לקפטן אדיר זה שהוא היה יכול לעמוד בחדר ההלבשה ולספר שהוא אלכוהוליסט ולא הולך לצאת יותר עם החברים לקבוצה, ולא לאבד אפילו גרם של כבוד מצד חבריו. מה שהופך קבוצה לגדולה זה לא איכות השחקנים, אלא מה שמחבר בין השחקנים. אם אין לך את החיבורים הללו, אתה לא תזכה בשום דבר.

הספר של פארלור אולי עוסק בעיקר בשטויות אבל ייתכן מאוד שהוא מסביר מדוע ונגר כבר לא זוכה בתארים כמו פעם.
שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות