צילום: גטי אימג'ס, אם סי טי
בין תאצ'ר ורייגן לתרזה מיי והברקזיט: דברי הימים של הליש"ט הנחלשת
הודעתה של ראשת הממשלה הבריטית על הפעלת סעיף 50 לאמנת ליסבון כבר במרץ הקרוב גררה באופן מיידי ולא מפתיע ירידה חדה בפאונד לשפל של 31 שנה. אבל מה בדיוק קרה למטבע הבריטי בשנת 1985, מי ומה גרמו לדרמה בשוק המטבעות של הימים ההם, והאם יש קשר בין אז להיום?
"הפני לא נופל מהשמיים. צריך להרוויח אותו כאן, על פני האדמה" (מרגרט תאצ'ר, 12 בנובמבר, 1979).
כשהאתרים הכלכליים דיווחו בשבוע האחרון על נפילת הפאונד לרמות שפל של 31 שנה, השאלה האינטואיטיבית שהוצגה ונדונה היתה כמובן למה. שאלה אחרת, שלא בדיוק זעקה לשמיים, נגעה לנקודת השפל ההיא, של לפני שנים, שעדיין לא נחצתה נכון לעכשיו.
בעוד שהסיקור העיתונאי עסק ועוסק באופן טבעי בעיקר בנושא הראשון, מבט לאחור עשוי לספק לנו תובנות נוספות על שוק המטבעות והפוליטיקה הבריטית באופן כללי, כולל אלה של ימינו. וגם ללא תובנות מיוחדות ומרחיקות לכת, מה יכול להיות לא מעניין בנקודות שפל היסטוריות?
השפל של 1985
בתחילת ינואר 1985 עמד הפאונד הבריטי על 1.1462 דולר. חודש לאחר מכן, ב-1 בפברואר, הצביעו המסכים על 1.1285 דולר לליש"ט. וההידרדרות לא נעצרה שם.
רגע לפני סופו של אותו חודש הגיעה רמת השפל העמוקה באמת, כשהפאונד הגיע למרחק נגיעה מערכו של דולר אמריקאי אחד - ב-26 בפברואר נקבע מחיר הפאונד על 1.052499 דולר. במהלך יום המסחר החליף המטבע ידיים אף במחיר נמוך מזה והתקרב ל-1.037 דולר.
סביבת שפל של 1.1-1.05 נמשכה גם בשבועות הבאים, ורק ב-27 במרץ חצתה הלירה שטרלינג מחדש את רמת ה-1.2 דולר. החודשים הבאים אופיינו במגמת התחזקות עקבית (יחסית) אך מתונה מאד, שלא סיפקה את ההנהגה הכלכלית בבריטניה. ובעניין הזה, היו לה כמה שותפות חשובות, שעליהן נכתוב בהמשך.
לחולשת הפאונד ברבעון הראשון של 1985 היו כמה וכמה סיבות, שהחשובה שבהן לא קשורה ישירות לכלכלת בריטניה. ואולם ספק אם השפל שנרשם היה כה נמוך אלמלא האירועים בחזית הפנימית, שבראשם הדשדוש האחרון של כלכלת בריטניה לפני היציאה לפריחה מחודשת והמאבק הדרמטי שניהל אחד האיגודים המקצועיים החזקים בבריטניה מול ממשלת תאצ'ר במחצית העשור.
המדיניות הכלכלית שהובילה מרגרט תאצ'ר כללה העלאת מסים עקיפים מול הורדת מס הכנסה, הפרטה מואצת קיצונית (שכללה בין היתר את חברת תשתיות החשמל, גז ומים שפוצלה לכמה חברות שנמכרו בנפרד, וכן את בריטיש טלקום, בריטיש סטיל, ורולס רויס), והורדת החסמים שהגנו על התעשייה המקומית לטובת הגדלת סחר החוץ.
ההשלכות בטווח הקצר היו הרסניות. האבטלה זינקה מרמה של 1.5 מיליון תושבים בתחילת 1980 ל-2 מיליון בסוף השנה. בינואר 82 עמד מספר המובטלים על 3 מיליון, שיעור של 12.5%. בצפון אירלנד עמד שיעור האבטלה בתקופה זו על כמעט 20% ובצפון אנגליה, ווילס וסקוטלנד על 15%. במחצית 1984 עלה מספר המובטלים ל-3.3 מיליון איש. התוצר ברבעון הראשון של שנה זו עמד על 1%, בשני על מינוס 0.6%, בשלישי על 0.5% וברביעי על 1.5%.
המטבע הבריטי החל להיחלש מיד לאחר בחירתה של תאצ'ר לקדנציה הראשונה שלה בשנת 1979, בעקבות החלטה שלה ושל שר האוצר ג'פרי האו (אחד השרים החשובים בכל הקדנציות של תאצ'ר וסגנה בשנים האחרונות שלה כראש ממשלה) לבטל את המגבלות על המסחר בפאונד – צעד שהוביל לנפילה חופשית של המטבע בשנים שיבואו, על רקע המשבר הכלכלי הפנימי ובעיקר ההתפתחויות בשוק המט"ח העולמי.
רגע לפני שכלכלת בריטניה פרצה לבום כלכלי מחודש, נכנסה לתמונה שביתת כורי הפחם הארוכה, במחאה על כוונת הממשלה לסגור בשלב ראשון 20 מכרות ולפטר 20 אלף עובדים (התוכנית הממשלתית כללה סגירת 75 מכרות בתוך שלוש שנים ופיטורים של עשרות אלפי עובדים נוספים). ברקע להחלטת הממשל עמד המעבר של בריטניה לשימוש בנפט שהתגלה בבארותיה, והמחיר הזול יותר של פחם אוסטרלי.
הנהגת הכורים הגיבה ביציאה למלחמה, ואכן, המאבק שגלש במקרים מסויימים לאלימות ממש (ולשורה של אירועים קשים בין השובתים לבין משפחותיהם של שוברי השביתה) הפך את אנגליה על פניה. תאצ'ר סירבה לנהל משא ומתן עם הנהגת הכורים - אותם כינתה בפירוש "אויבים" של האומה הבריטית - ולא הסכימה לאף ויתור שיאפשר הסכמות בין הצדדים.
השביתה שהחלה במרץ 1984 נמשכה כמעט שנה שלמה, עד להסכם הכניעה של הכורים, שנחתם ב-3 במרץ 1985. בחודשים הראשונים של השביתה שמר הפאונד על מרחק קל מרמה של 1.40 דולרים, עד שבחודש יוני 84 ירד ערכו אל מתחת לרמה הטכנית המהותית של 1.4. משם הדרך לרמת השפל של פברואר 1985 היתה סלולה.
מלחמתה של תאצ'ר בתעשיית המכרות עלתה לאוצר הבריטי על פי הנתון הרשמי 1.5 מיליארד פאונד. ההערכה היא כי ההפסדים בפועל היו גדולים בהרבה, ודאי אם לוקחים בחשבון את ההפסדים העקיפים. ניצחונה של ממשלת תאצ'ר במאבק הממושך והקשה מול האיגוד המקצועי של הכורים (ובאופן סמלי נגד כל האיגודים המקצועיים הבריטים) סימן לדעת גורמים רבים את פתיחת הדרך לצמיחה המחודשת והמהירה של כלכלת בריטניה. פריחה זו תרמה כמובן להתחזקות המטבע, אך את הדחיפה המהותית קיבל השטרלינג מהתפתחות אחרת, שאירעה דווקא בצידו השני של האוקיינוס האטלנטי.
הסכם פלאזה (Plaza Accord)
שוק המטבעות העולמי ידע דרמות לא מעטות, אך מעטות הדרמות שגרמו לתגובה מרחיקת לכת כמו זו של שנת 1985. הסיפור למעשה החל חמש שנים קודם, עם התחזקותו המתונה והעקבית של הדולר, שהלכה ותפסה תאוצה בשנת 1983, עד לשיא של מחצית העשור. בתקופה זו זינק הדולר בכ-50% מול ארבעת המטבעות החשובים בעולם באותם הימים - הפאונד הבריטי, הפרנק הצרפתי, המרק הגרמני והין היפני.
הגורם העיקרי לעליית הדולר היה מדיניות הפד בראשותו של פול וולקר (Paul Adolph Volcker), יו"ר הבנק המרכזי בשנים 1987-1979, תחת ממשל קרטר ורייגן. וולקר הוביל בהצלחה - ובעידודו של רייגן - באמצעות העלאות ריבית קיצוניות, מאבק לריסון רמות האינפלציה הגבוהות שנרשמו בארה"ב בשנות ה-70 ובראשית ה-80, שהגיעה לשיאה במרץ 1980, עם מדד חודשי של 14.8%.
תחת וולקר הועלתה הריבית בשנת 1979 לרמה ממוצעת של 11.2% וביוני 1981 קפצה רמתה ל-20%. עליות המחירים נבלמו, ותוך שנתיים נרשמו בארה"ב רמות אינפלציה של פחות מ-3%.
למדיניות הריבית של וולקר היה מחיר כבד, בדמות התחזקות הדולר. הלחץ על הדולר נבע גם מהגירעון המסחרי של 3% שנרשם בארה"ב שנים 84-83, שהוביל לרכישת אג"ח של ממשלת ארה"ב על ידי מדינות אירופה - שבהן נרשם עודף במאזן המסחרי.
היצואניות האמריקאיות ההגדולות היו הראשונות שנפגעו מהדולר החזק, בדגש על אימפריות הרכב, עובדים פוטרו בהמוניהם, שיעור האבטלה חצה את ה-10%, וארה"ב נכנסה למיתון.
מול העמדה הנחרצת של רייגן בעד המשך מדיניות מרסנת אינפלציה – ואמירה חד משמעית של הנשיא בתחילת 1985 לפיה אין דבר שניתן לעשות בעניין ערכו של הדולר - החל לחץ מאסיבי על הממשל מצד חברות התעשייה, הרכב, הזרעים והאלקטרוניקה הגדולות לפעול לשינוי המדיניות (דווקא המוסדות הפיננסים נהנו מהדולר החזק באותה תקופה).
הלחץ הופעל על חברי הקונגרס ואלה נענו לו בהצעת חוק להגנה מרחיקת לכת על הסחר המקומי. ממשל רייגן שחשש ממהלך שכזה והחליט להתפשר - פשרה שהובילה לפתיחת מגעים עם ההנהגות של אירופה ויפן, ובסופו של דבר לכינוס מיוחד במלון פלאזה בניו יורק.
בהתכנסות השתתפו נציגי ארה"ב, צרפת, גרמניה, אנגליה ויפן וההסכמות התקבלו במהירות. תמורת צעדים תומכי תחרות, הפרטה ושוק חופשי מצד מדינות אירופה הסכימה ארה"ב להתערבות מתוכננת של הבנקים המרכזיים בשוק המט"ח הגלובלי, על פי יעדים שנקבעו מראש.
התוכנית כללה מכירה עקבית של דולרים מצד הבנקים המרכזיים של מדינות אירופה ויפן למשך תקופה של שנתיים, ללא צעדי נגד מצד הפד. יעדי המכירה נקבעו מראש, באופן שצפה ירידה של כמעט 50% בערכו של הדולר במשך תקופת התוכנית – ירידה שאכן יצאה לפועל.
ההסכם שנחתם ב-22 בספטמבר 1985 היה למעשה שיתוף הפעולה הראשון בין המעצמות הכלכליות החשובות של העולם לצורך שינוי מדיניות מתוכנן. הוא למעשה סימן לארה"ב בפעם הראשונה כי לא תיתכן מדיניות כלכלית פנימית מבלי לבחון את ההיבטים הכלכליים הגלובליים שלה.
היתה זו הפעם הראשונה שבה בנקים מרכזיים הסכימו להתערב בפועל ובאופן ישיר בשוק המטבעות, הפעם הראשונה שבה המעצמות הציבו יעדים משותפים לשערי המטבעות, ובמידה רבה הגלובליזציה הכלכלית המתוכננת הראשונה (למעט בריתות בין מדינות שקבעו עקרונות של שיתוף פעולה אך לא יעדים ספציפיים שכאלה). יש הרואים בהסכם הפלאזה את ניצחונה הראשון של הגלובליזציה על פני תפיסת הריבונות הלאומית הכלכלית. גם אם זוהי אמירה מרחיקת לכת, יש בדברים מידה רבה של אמת.
הברקזיט והפאונד: הנפילות של 2016
קפיצה של 31 שנים קדימה מובילה אותנו לפור שנפל במשאל העם בבריטניה ביוני האחרון. מרגע ההחלטה על הברקזיט, דרכו של המטבע המקומי, לפחות בטווח הקצר והמיידי, היתה ידועה מראש - למטה, וחזק. בשעות הראשונות שלאחר ההכרעה הגיעה הנפילה לשיעור של כ-10% מול הדולר (וכמעט 20% מול הין) עד לרמות של 1.3238 דולר.
בהמשך היום התאושש המטבע, אך עדיין סגר בירידה חדה של 3.2%. בשבועות שחלפו מאז אותו יום שישי אדום עברו מים רבים בתמזה, הפאונד נע ונד בכיוונים שונים, ולדאונינג 10 נכנסה דיירת חדשה, תרזה מיי. שלושה חודשים לאחר משאל העם וחודשיים וחצי לאחר כניסתה לתפקיד (ב-13 ביולי), הובילה מיי לנפילה המחודשת של הפאונד - ובמקרה זה, על פי רוב הפרשנים, עשתה את הדבר הנכון.
כניסתה של מיי למשרה הרמה באה עם אחריות כבדה, של ניהול הפרידה מהאיחוד האירופי (שהיא עצמה התנגדה לה). ביום ראשון הודיעה ראשת הממשלה שבחודש מרץ הקרוב תפעיל את סעיף 50 לאמנת ליסבון - צעד שיחל את מהלך הפרידה, אותה היא מתכוונת להשלים במהירות לדבריה (מהלך שזוכה לכינוי Hard Brexit). התקווה של גורמים שונים, באנגליה ובאירופה, בשווקים ומחוצה להם, כי המהלך יידחה, אולי עד קץ הימים, נגוזה באחת.
הפאונד הגיב במהירות. ביום שני ירד המטבע ב-1.1% על ל-1.288 דולר וביום שלישי ירד המטבע עד ל-1.272 דולר, רמות שפל שלא נרשמו בלירה הבריטית מאז 1985. ברביעי בבוקר נסחר המטבע בירידה קלה גם כן, ובהמשך השעות הגיעה ההתייצבות בסביבת רמות השפל האמורות.
בין שמיטה להר סיני
"התנועות הגדולות ממש בשוק שערי החליפין לא מתרחשות בגלל הכלכלה. הרקע הפוליטי הוא חשוב הרבה יותר מהכוחות הכלכליים" (דיוויד קלארק, ראש דסק המסחר של קומרצבנק בלונדון בשנות השמונים של המאה ה-20).
השוואה בין שני אירועים כלכליים בטווח של 31 שנה היא בהכרח בעייתית. ההקשר שבו התרחשו האירועים שונה לחלוטין, במובן החברתי, התרבותי, הפוליטי והכלכלי כמובן. ובכל זאת, בכל הזהירות הנדרשת, קשה להתעלם מנקודה מסוימות של דמיון, גם עם חלקי, מעורפל במידה (ובדרך של היפוך דברים).
רמות השפל הנוכחיות של הפאונד הן באופן ברור תוצאה של מהלך בדלני בריטי, פרו ריבונות לאומית כלכלית-משפטית-פוליטית - מהלך שמשקף עמדת אנטי גלובליזציה מובהקת. מהלך הפוך בשנת 1985, בכיוון של גלובליזציה, הסרת מגבלות על סחר חופשי ושיתוף פעולה בין המעצמות הכלכליות, חילץ את הפאונד (ואת יתר המטבעות) מרמות השפל ההיסטוריות של מחצית העשור. המשוואה אם כן בשני המקרים היתה והינה זהה - גלובליזציה = מטבע בריטי חזק יותר, ולהיפך.
הסיפורים של 1985 ושל 1996 הם עדות נוספת להשפעות של הפוליטיקה ושל הדמויות הפוליטיות על השוק החופשי, לכיוון זה או אחר. האם יש בהם כדי להציג מסקנות נחרצות על הקשרים בין גלובליזציה, בדלנות ושערי מטבע? לא בהכרח. האם זה אומר שלא ניתן ללמוד מהם דבר על קשרים אלה? את השאלה הזאת נותיר כאן ללא מענה.
12 תגובות לכתיבת תגובה