השחקן שתובע את פיפ"א מחפש נקמה בשוק העברות השחקנים

בכל שנה, ארגוני השחקנים ברחבי העולם נוהגים לפרסם "אזהרות מסע". בדרך כלל, ברשימות האלה מצויות גם מדינות המכונות, בפי ארגוני השחקנים, "מלכודות דבש" - מדינות בהן קבוצות הכדורגל מציעות לשחקנים סכומים אדירים ומפתים. אבל, במציאות, אי אפשר לדעת בוודאות שתקבל את הכסף.

מתי שהוא, משהו, יקרה. בין אם תפצע וישליכו אותך כלאחר יד. בין אם לא תפצע, אבל לפתע יצוץ לו רופא אלמוני שיטען שאתה פצוע. בין אם תציג כושר רע, ואז פתאום יצוץ לו סעיף עלום בחוזה שמאפשר לחתוך אותך. ויש גם את האפשרות שיום אחד יגיע אליך נציג הקבוצה, ויבשר לך, בפנים חמורות סבר: "נגמר לנו הכסף. רד מאיתנו".

ואתה יכול להתעקש, זה בסדר. אבל אל תבנה על ההתאחדות או מוסדות השיפוט. רק לאחרונה, הגיע ה- CAS למסקנה שהמוסד לבוררות של ההתאחדות הרוסית נגוע בניגודי עניינים חמורים ולוקה במשוא פנים לטובת הקבוצות.

לפעמים שווה לקחת את הסיכון. כי אם הכול טוב – זה נפלא. אבל לפעמים, זה מסתיים בחוויה, ספורטיבית ואישית, כואבת ביותר. תשאלו את דיארה.

לאסנה דיארה הוא לא טירון בעולם הכדורגל. מדובר בשחקן מנוסה, ששיחק במועדוני ענק, כמו צ'לסי, ארסנל וריאל מדריד. אבל גם הוא, כמו רבים אחרים, התפתה לכסף הגדול ברוסיה. תחילה, הוא עבר לאנז'י מחצ'קלה. מחצ'לקה הביאה שחקנים נוצצים בסכומים אדירים, כמו למשל, סמואל אטו. מבארק בוסופה. וגם, אחד, לסאנה דיארה. הכסף במחצ'קלה זרם כמו שמפניה.

עד שפשוט נגמרה השמפניה.

ואז אמרו לכולם ללכת לחפש מקום אחר, כי המסיבה נגמרה.

דיארה קיבל מספר הצעות מעניינות, וחוזר על ידי פריס סן ז'רמן ומונאקו. אבל הוא בחר לעבור ללוקומוטיב מוסקבה. וגם שם, כמובן, יש כסף גדול. ובהתחלה, הכול נראה מעולה. דיארה שיחק מעולה, וברוסיה – ובמיוחד במוסקבה – כשאתה טוב, יתייחסו אליך כמו מלך.

אבל אז, מתי שהוא, משהו קורה.

וכאן, כמובן, הגרסאות מתפצלות: דיארה טען שביקשו ממנו לקצץ בשכרו, חד צדדית, בלי הסכמה. ואם לא – הוא יישב ביציע, וימררו לו את החיים. לוקומוטיב, מצדה, טוענת שדיארה הסתכסך עם מאמנו, וסירב להתאמן. דיארה נשבר ועזב. על דעת עצמו, בלי לשאול אף אחד.

פיצוי של 10 מיליון יורו

וזו טעות גדולה. כי לעזוב על דעת עצמך את מזרח אירופה, אחרי שחתמת על חוזה בכסף גדול, זה לא קל. לא בגלל הכסף, אלא בגלל שירדפו אחרייך בבתי משפט. אפשר לשאול את מטוזאלם, שחקן ברזילאי, שבשנת 2006 שיחק בשחטאר דונייצק וביקש לעזוב את אוקראינה מכיוון שאשתו איימה עליו בגירושין. מטוזאלם עזב, אבל שחטאר רודפת אחריו עד היום.

וגורלו של דיארה, כנראה, לא שונה.

פיפ"א צידדה בגרסת לוקומוטיב, וקבעה כי דיארה צריך לשלם ללוקומוטיב פיצוי בסך 10 מיליון יורו על הפרת החוזה עם לוקומוטיב. דיארה ניסה מזלו בבית הדין העליון, אבל גם שם – בית הדין העליון צידד בלוקומוטיב, ולא בדיארה. וגם הפיצוי, האסטרונומי, נותר בעינו.

בכל התקופה הזו, דיארה לא התפרנס. לא מכדורגל, ולא בכלל. בשנת 2015, כשברקע הסכסוך עם לוקומוטיב, דיארה חתם על זיכרון דברים עם הקבוצה הבלגית, שרלרואה. אבל בחוזה היה תנאי: העסקה תלויה בכך ששרלרואה לא תצטרך לשאת בשום עונש הנוגע לדיארה. לא כסף, לא סנקציות, כלום.

החשש של שרלרואה אמיתי, ולא תיאורטי. כשאדריאן מוטו הפר את חוזהו עם צ'לסי, ושנה לאחר מכן עבר ליובנטוס – צ'לסי גררה את יובנטוס להליכים משפטיים ממושכים, ויצאה מהם בשן ועין. כשמטוזלאם הפר את חוזהו עם דונייצק, ולאחר מכן עבר לסראגוסה – דונייצק רצתה לקבל את הכסף מסראגוסה, כמי שגרמה להפרת החוזה. ושרלרואה חששה, שאם היא תקלוט את דיארה לאחר שיקבע כי הפר את חוזהו עם לוקומוטיב, גם תיאלץ לבלות את השנים הבאות בדיונים משפטיים.

החשש הזה נובע מכך שתקנוני פיפ"א וההתאחדות הבלגית קובעים מפורשות כי "כל קבוצה שהחתימה שחקן שהפר חוזהו, יראו בה כמי שגרמה להפרת החוזה, אלא אם הוכיחה אחרת". והחלק של "להוכיח אחרת", זה בדיוק השלב בו מוציאים סכומי עתק על הליכים משפטיים.

אחרי ששתי ערכאות שונות קבעו שדיארה הפר את חוזהו עם לוקומוטיב, ולא להיפך, שרלרואה עשתה אחד ועוד אחד – וביטלה את העברת דיארה. המשמעות היא, שדיארה, הלכה למעשה, מושעה מכדורגל.

במשך 15 חודשים, דיארה לא שיחק כדורגל, ולא הרוויח משכורת. עד שמרסיי הסכימה לקחת עליו את הסיכון.

ועכשיו, מגיע שלב הנקמה.

לא בשרלרואה, ולא בלוקומוטיב, אלא דווקא בפיפ"א ובהתאחדות הבלגית. דיארה הצטייד בעו"ד ז'אן לואי דופון (תזכרו את השם), והגיש תביעה נגד פיפ"א וההתאחדות הבלגית בסך 6 מיליון יורו, על כך שתקנוניהם סיכלו את העברתו לשרלרואה הבלגית וגרמו לו נזק בסך 6 מיליון יורו. לטענתו, הסעיף המייחס כל הפרת חוזה של שחקן גם לקבוצה שמבקשת להחתים אותו לאחר מכן – הוא בלתי חוקי, ופוגע בחופש העיסוק שלו.

אין להקל ראש בתביעה של דיארה. ולו משום שמייצג אותו אחד מגדולי עורכי הדין באירופה – דופון. הוא זכור לרוב קהיליית דיני הספורט, כעורך הדין של ז'אן מארק בוסמן. יש לו ניסיון רב בלהסב לארגוני הספורט כאבי ראש, ויש לשער, שאם הוא הסכים לקחת על עצמו את התיק – הוא מאמין שיש לו סיכוי סביר לנצח.

וכל פעם שדופון מעורב, יש ריח של מהפכה באוויר.

הכותב הוא עו"ד במחלקת רגולציה והגבלים עסקיים במשרד עוה"ד רון גזית, רוטנברג ושות' ובעל תואר שני בדיני ספורט מאוניברסיטת דה מונטפורט באנגליה. לטורים נוספים שלו ניתן להיכנס לעמוד הפייסבוק שלו: עדכוני משפט בתחום הספורט .