ביקורת הצגה: עלובי החיים

"עלובי החיים" הוא הקלאסיקה של מחזות הזמר, ולא בכדי הוא מוצג כבר למעלה מ־35 שנה בהצלחה בווסט אנד, בברודוויי ובעולם כולו. השילוב של המחזה שכתב אלן בובליל על פי הרומן האיקוני של ויקטור הוגו עם המוזיקה הנפלאה והמצמררת של קלוד מישל שנברג מייצר את אחד ממחזות הזמר האיכותיים שכל שוחר תיאטרון חייב להעניק לעצמו לפחות פעם בחיים. אחרי 19 שנים משתחרר ז’אן ולז’אן מהכלא על תנאי ואינו מצליח לחזור למסלול חיים תקין בשל הכתם שדבק בו (“כמצורע בעיניהם נרמס לרגליהם בגלל פיסת נייר”). הוא מנסה למחוק את עברו ולצאת לחיים חדשים תחת זהות בדויה ובהמשך הופך לראש עיריית מונטריי, פוגש בפאנטין שנזרקה לרחוב כשילדה בת מחוץ לנישואין ומבטיח לה לפני מותה שיגדל את בתה קוזט. סיפורו מתרחש על רקע מרד הסטודנטים ב־1830 ולאורכו נרדף ולז'אן על ידי קצין המשטרה ז'אבר שנחוש להחזירו לכלא משום שהפר את תנאי שחרורו ("איש אינו נמלט לנצח, גם אם שמו הוא ז'אן ולז'אן").

דבר המבקרת: בדומה לאופרה, כל הטקסטים במחזמר מובעים בשירה מתחילתו ועד סופו. ככזה הוא מצריך ממשתתפיו יכולות משחקיות ומוזיקליות גבוהות, כולם עושים זאת בהצלחה רבה. הבמאי משה קפטן יצר הצגה מרהיבה ומרגשת תוך הקפדה על כל האמצעים התיאטרליים. במהלך ההצגה ישנן כמה תמונות בימתיות שנחרתות בזיכרון, למשל זו המרגשת של פאנטין וז'אן ולז'אן בבית החולים או תמונת הפונדק כשולז’אן מגיע לקחת את קוזט. קפטן התמקד בסיפור האנושי, בדמויות ובמסר החברתי, כך שה"שואו" (המתבקש מהז'אנר) לא מאפיל על העיקר. מחשבה שעולה בתום ההצגה היא שאף שחלפו 200 שנה מכתיבת הסיפור, נושאים כמו פערים חברתיים ומעמדות, גורלו של החלש בחברה ושאלות מוסר כגון, האם באמת ניתן לנקות אדם מאות קלון שדבק בו או שלעולם עברו ירדוף אותו, עדיין רלבנטיים.

דדון ומסיקה מתוך המחזמר | צילום: ז'ראר אלון

זו הפעם השלישית שהמחזמר מועלה בהפקה מקצועית בישראל, אך ללא ספק זו המושקעת שבהן. קפטן הצטיין בליהוק קאסט יוצא דופן. הבחירה באמיר דדון לתפקיד האסיר (המשוחרר) מספר 1 של התיאטרון היא הברקה שהוכיחה את עצמה בגדול. דדון כובש את הקהל מהרגע הראשון בזכות נוכחותו הבימתית המרשימה. באמצעות יכולת גבוהה להגיש טקסט וקולו יוצא הדופן שחודר ללב, הוא רוקם בדיוק רב את דמותו וסיפור חייו של ולז'אן. לצדו צוות נפלא של עשרות שחקנים, זמרים ורקדנים. יש לציין את יגאל שדה המעולה כז'אבר, עידו ברטל הנהדר כאנז'ורא מנהיג המרד, מירי מסיקה המרגשת והנוגעת ללב כפאנטין, רוני דלומי הנפלאה כאפונין והראל סקעת המצוין כמריוס. בתוך הדרמה יש גם אתנחתות קומיות שאותן מספקים בעלי הפונדק חנה לסלאו ואבי קושניר הנהדרים.

הנוסח העברי של אהוד מנור מחזיק בהצלחה גם אחרי 30 שנה ומתנגן בטבעיות על ידי השחקנים. המנהל המוזיקלי יוסי בן־נון שמר על התזמור, המורכבות והריגוש של המוזיקה, הבמה שעיצב ערן עצמון מרשימה ומעשירים אותה קטעי הוידיאו־ארט והתאורה, התלבושות של ילנה קלריך מוקפדות ומרהיבות ותואמות מאוד לתקופה והתנועה שעיצבה בכישרון מירי לזר משתלבת בסיפור ובקצב שלו היטב ומבלי להשתלט, כפי שקורה פעמים רבות במחזות זמר.