זה לא רק הדיור: יוקר המחיה עלה, והפצצה הפנסיונית מתקרבת

חלום הדירה שהלך והתרחק, הוא רק חלק מבעיה רחבה יותר. המדינה מפריטה במרץ שירותים, שהתושבים נדרשים לממן מכיסם. והירידה ביכולתם לחסוך, תפגע ברמת חייהם עוד יותר בפנסיה

11.10.2016, 08:15 | מיקי פלד, עמרי מילמן, ניר טל ואביב גוטר

יום אחד, אם שר האוצר משה כחלון יצליח בכך, מחירי הדיור יירדו, או נכון יותר נצטרך פחות מ־145 משכורות בממוצע בשביל לרכוש דירה. אבל גם אם יתממש הסיכוי הקטן הזה, צריך לזכור שההוצאות על דיור הן פחות או יותר שליש מסך כל ההוצאות של המשפחה הישראלית. אם להיות יותר ספציפיים, מדובר על הוצאה ממוצעת של 4,566 שקל בחודש מתוך הכנסה נטו (כולל משכר, קצבאות ילדים, פנסיה ופחות מסים) של 15,149 שקל בחודש, נכון ל־2014.

אבל גם אם ההוצאה על דיור תרד לחמישית מסך כל ההוצאה שלנו, עדיין בעיות גדולות אחרות ימשיכו להעיק עלינו. הגן לילדים עד גיל 3 ימשיך לעלות 2,000-3,500 שקל בחודש, אנחנו נמשיך לשלם מעל ל־1,000 שקל בשנה עבור אגרת רישוי לרכב שאנו נאלצים להחזיק כי אין תחבורה ציבורית סבירה ולתמוה איך המסים מספקים לכל כך מעט שירותים. לכל אחת מהבעיות של המשק הישראלי יש פיתרון פשוט יחסית. מחירי המזון יכולים לרדת עם פתיחה מאסיבית של השוק לתחרות, עלויות החינוך הגבוהות יכולות לרדת על ידי החלת חוק חינוך חובה חינם גם לילדים עד גיל 3 וביטול תשלומי ההורים לגנים ובתי הספר. אפשר להמשיך הלאה והלאה, אבל יש משהו עוד יותר בסיסי - אף אחד לא באמת יושב וחושב איך המדינה הזו צריכה להיראות. איש אינו גוזר את גובה המיסים שהמדינה צריכה בהתאם לרמת השירותים שהיא רוצה לספק, פשוט כי המדינה מעולם לא החליטה מה השירותים שהיא צריכה לספק. "כלכליסט" מנתח את הבעיות הגדולות שיישארו איתנו, גם אם באורח פלא מחירי הדיור יירדו.

מסים והון שחור: נטל נמוך, הוצאות ציבוריות נמוכות עוד יותר

כאשר בוחנים את נטל המס בישראל (היקף ההכנסות ממסים ביחס לתוצר) לעומת יתר מדינות ה־OECD, המצב נראה לא רע. בעוד שנטל המס הממוצע בארגון עמד ב־2014 על 34.4%, בישראל הוא עמד על 31.1%.

בעיקרון, נטל מס נמוך הוא דבר חיובי המייצר תנאים לעידוד צמיחה והשקעות ומקטין תמריצים להעלמת מס. אבל הדבר עלול גם להעיד על הוצאה ציבורית נמוכה יותר. ואכן, ההוצאה הציבורית בישראל נמוכה מהממוצע ב־OECD בכ־6%, נכון ל־2014. יותר מכך - הוצאות הביטחון בישראל גדולות בהרבה משאר מדינות ה־OECD. כך, על פי נתוני בנק ישראל, ההוצאה האזרחית על חינוך, תחבורה ציבורית, תשתיות ועוד ללא ביטחון עומד על 31% בלבד בעוד הממוצע במדינות ה־OECD עומד על מעל 43%. למעשה, מדינת ישראל גובה פחות מסים ממדינות אחרות, אך נותנת פחות לאזרחיה. את הפער אנחנו נדרשים להשלים מההכנסה הפנויה שלנו, או פשוט להסתפק בפחות. "צריך להעלות את ההוצאה הציבורית האזרחית ולהעלות מסים בצורה פרוגרסיבית", אמרה לפני כשלושה שבועות נגידת בנק ישראל קרנית פלוג ל"כלכליסט".

מלבד זאת, יש לבחון את אופי הכנסות המדינה ממסים. מתוך סך ההכנסות של ישראל ממסים ב־2014, שיעור ההכנסות ממע"מ עמד על 25% (לעומת הממוצע ב־OECD העומד על 19%). המשמעות היא שנטל המס הרובץ על השכבות החלשות גבוה יחסית, שכן מדובר במס שקשור להוצאות ולא להכנסות. בעלי משכורות נמוכות מוציאים את כל הכסף על מוצרים ושירותים ומשלמים מע"מ על כולו, בזמן שבעלי משכורות גבוהות יכולים גם לחסוך חלק מהכסף שהרוויחו. מבנה כזה, שמתבסס במידה רבה על מיסוי עקיף, מגדיל את אי השוויון ופוגע בחלשים. ההסבר החברתי להישענות על מסים עקיפים מטריד לא פחות: בחברות מלוכדות יותר קל יותר לגבות מסים ישירים כמו מס הכנסה, שכן הסולדיריות מפחיתה את ההתנגדות של כל פרט לתרום את חלקו לטובת הכלל. בחברה מפולגת, מנגד, כאשר התחושה הרווחת של עיקר הציבור משלם המסים היא שה"אחרים" לא תורמים למדינה, קשה יותר לבקש מאחד לתת לאחר.

מלבד זאת, אי אפשר להתעלם מההון השחור שנעדר מכל הנתונים הרשמיים. על פי הערכות שנתן הבנק העולמי בשנת 2010, היקף ההון השחור בישראל עומד על כ־20% מהתוצר (אז הסכום עמד על כ־200 מיליארד שקל). מאז אף גורם בישראל לא טרח להעריך באמת את היקף ההון השחור במדינה, אך כן ניסו להלחם בו. אם שיעור ההון השחור ביחס לתוצר נשמר גם היום, הרי שלאור הגידול בתוצר בשנים האחרונות, כבר הגענו כמעט ל־300 מיליארד שקל.

גם אם הצעדים שננקטו בשנים האחרונות צמצמו את היקף ההון השחור בישראל עדיין מדובר בסכומי עתק. מה הייתה המדינה יכולה לעשות עם עוד כמה מיליארדי שקלים נוספים בקופתה? אולי להגדיל משמעותית את תקציב הביטחון שלא על חשבון ההוצאות האזרחיות או לצמצם את מספר התלמידים בכל כיתה? אפשר לתת דרור לדימיון.

יוקר המחיה: ממשיכים להיות אחת המדינות היקרות בעולם

מספר מחקרים שפורסמו בשנים האחרונות (בין היתר על ידי בנק ישראל, משרד האוצר, מרכז טאוב ועוד) נועדו לבחון בפרספקטיבה רחבה יחסית את יוקר המחיה בישראל, והגיעו פחות או יותר לאותה מסקנה: יוקר המחיה בישראל קיים, ובעיקר בסקטורים ריכוזיים כמו שוק המזון. הדרך האופטימלית למדוד את יוקר המחיה בישראל היא באמצעות השוואה של רמת המחירים בהתחשבות התוצר לנפש, כלומר תוך שאנו לוקחים בחשבון עד כמה אנו "עשירים". למעשה, בבחינה שכזו, ישראל היא בין המדינות היקרות ביותר בארגון ה־OECD. בדו"ח הסיכום של הוועדה לשינוי כלכלי וחברתי ב־2011 נומק יוקר המחיה בשלוש סיבות מרכזיות: רגולציה כלכלית כושלת, חסמים ליבוא ושווקים ריכוזיים. הממשלה, שהייתה אמורה לפקח על השוק ולזהות כשלי שוק, לא הצליחה לאורך השנים לעשות זאת ולהוזיל את המחיר לצרכן. לא מדובר בשר מסוים או בכהונה ספציפית, אבל הנתונים ב־20 השנה האחרונות מציירים תמונה עגומה למדי. כך, מדד המחירים לצרכן עלה משנת 1996 ועד היום בשיעור של קצת למעלה מ-55%, קצב ממוצע שנתי של 2.75% בשנה. השינוי במחירי המזון (כולל ירקות ופירות) עמד באותן שנים על 72.5%. השאלה שנשאלת עכשיו היא האם בצד ההכנסות נרשמה צמיחה שיכולה לאזן את הגידול בהוצאות ואת העובדה שרמת המחירים גבוהה מכפי שהיא צריכה להיות. נכון להיום, ב־15 השנים האחרונות עלה השכר הריאלי בשינוי כולל של 4% בלבד. אלא שלא די בשכר הממוצע במשק כדי להבין את השינוי בהכנסה ולכן יש לקחת בחשבון גם את השינוי בשכר החציוני במשק, שבדרך כלל מעיד בצורה רחבה יותר על ההכנסה של האזרחים ופחות רגיש לתנודות אצל מקבלי השכר הגבוה. על פי סקר ההכנסות של הלמ"ס ל־2014, השינוי הנומינאלי בשכר החציוני היה נמוך יותר מהשכר הממוצע. כלומר, הפער שבין השכר החציוני לממוצע עלה, אם כי ב־4 השנים האחרונות הוא נמצא במגמת עליה מינורית.

פנסיה: מתקרבים ליום שבו הפצצה הפנסיונית תנחת

לתחושת המועקה הזאת צריך להוסיף את החשש מהעתיד. מלבד בודדים שהספיקו להיכנס למגזר הציבורי לפני 2001 ועוד ייהנו מפנסיה תקציבית, רובם המוחלט של העובדים כיום לא ייהנו מפנסיה ראויה לשמה. גם בעבר מי שיכלו שלא לדאוג כלל לגבי עתידם הם עובדי הממשלה וחברות ממשלתיות שנהנו מפנסיה תקציבית או חיסכון באחת מקרנות הפנסיה הותיקות, אבל כל מי שדאג להפריש מדי חודש כסף ליום שבו יפרוש לגמלאות יכול היה לדעת בודאות גדולה יחסית שיהיה בסדר. היום, גם בלי קשר לריבית האפסית של השנים האחרונות, העתיד לוטה בערפל, בעיקר בשל התארכות תוחלת החיים שמחייבת את קרנות הפנסיה לקצץ שוב ושוב בקצבאות כדי לא להיכנס לבור.