צילום: אימג'בנק/ Gettyimages
זרוק את מה שיש לך בכיס
פרופ' קנת רוגוף טוען בתוקף שהעולם חייב להיפטר משטרות של כסף מזומן. בספר מכה גלים ובראיון ל"מוסף כלכליסט" הוא מסביר איך השינוי הטכני הפשוט הזה יוכל לצמצם את הפשיעה, להגדיל את גביית המסים ולהתניע את הכלכלה הגלובלית בימים הקשים שעוברים עליה
הנה פרט שאולי לא ידעתם: בישראל מסתובבים כרגע לא פחות מ־256 מיליון שטרות של 200 שקל, שהם כמעט מחצית מכל השטרות בארץ. בחישוב מהיר, זה אומר שעל כל אזרח במדינה — גברים, נשים וטף — יש כ־30 שטרות של 200 שקל. כלומר למשפחה בת חמש נפשות אמורים להיות בממוצע 150 שטרות של 200 שקל. גם אם נפחית קצת, מכיוון שבכל רגע נתון 12% מהמזומן בישראל נמצא בבנקים, עדיין אמורים להיות לנו ביד המון שטרות. מה שעשוי להוביל, לפחות את חלקנו, לתהייה: איפה נמצאים כל השטרות האלה?
"מה שאתה מתאר טיפוסי לחלוטין לכל כלכלה מתקדמת בעולם. לבנקים המרכזיים אין מושג איפה רוב הכסף נמצא. אבל כשיש פשיטות על עבריינים או על מעלימי מס מתגלים סכומים גדולים של מזומן", אומר פרופ' קנת רוגוף, ומסביר שמדובר בצרה גדולה. "ברחבי העולם מסתובבות כמויות אדירות של כסף מזומן. בחלק מהמדינות 80% מהמזומן נמצאים בכלכלה השחורה, לפעמים אפילו 90%. מזומן משחק תפקיד חשוב מאוד בפשעים מכל מיני סוגים: סחר בסמים, סחר בבני אדם, סחיטה, שחיתות, פשע מאורגן והלבנת כספים. מזומן גם מעודד העלמת מס. זה המצב למשל בארצות הברית ובאירופה, שבהן הרבה עסקאות גדולות מתבצעות בשטרות גדולים כדי להימנע ממסים, ויש די הרבה נתונים שמראים את זה".
קראו עוד בכלכליסט
והשימוש הזה במזומן, רוגוף משוכנע, הוא רעה חולה. לא בכדי הוא קרא לספרו החדש והמדובר "קללת המזומן". במרכז הספר, שיצא לאור לפני חודשיים וזוכה לסיקור נרחב, כולל ביקורות משבחות כמו גם תגובות נסערות ("הוא רוצה שהממשלה תשלוט בכסף שלכם", הזדעק ג'ים גרנט ב"וול סטריט ג'ורנל"), עומדת המלצה מרחיקת לכת, שאותה הוא מפרט עכשיו בראיון ל"מוסף כלכליסט": לבטל חלק גדול מהמזומן במדינות המערב.
"אני לא מציע להיפטר מכל המזומן", רוגוף מבקש להבהיר כבר בתחילת שיחתנו. "מה שאני מציע הוא לבטל את השטרות הגדולים בכלכלות המתקדמות. בארצות הברית, למשל, זה אומר לבטל את השטרות של 50 ו־100 דולר, ואולי גם את השטר של 20. אני מציע להשאיר את השטרות הקטנים יותר, שמשמשים ברוב העסקאות, כך שההשפעה על אנשים רגילים לא תהיה גדולה".
מה שכן אמור לקרות כתוצאה מהתוכנית שלו, הוא מסביר, זה רק טוב: הפשע יצטמצם, וכך גם העלמות המסים. המדינה אמנם תאבד את ההכנסות הלא מבוטלות שהיא מפיקה מהדפסת שטרות חדשים (בארצות הברית, למשל, הכנסות המדינה מהדפסת כסף עומדות על 0.4% מהתוצר מדי שנה), אבל "אפילו אם זה יפחית את העלמת המס ב־10% בלבד, הממשלה תרוויח". ויש עוד יתרון חשוב לכל העניין: כשהמדינות ייפטרו משטרות גדולים, הבנקים המרכזיים יוכלו לקחת עוד צעד במסע שלהם אל הלא נודע — ולהכריז על ריבית שלילית.
אפשר לנהל כלכלה עם שטרות של 10 דולר
רוגוף (63), איש אוניברסיטת הרווארד, הוא רב אמן בשחמט, ובעיקר אחד מהמקרו־כלכלנים הבכירים והנודעים בעולם, עם קריירה עשירה ופתלתלה. בתחילת העשור הקודם הוא היה הכלכלן הראשי של קרן המטבע הבינלאומית, ונקלע לעימות מתוקשר עם הכלכלן חתן פרס נובל פרופ' ג'וזף שטיגליץ, שטען בספרו "גלובליזציה ואי נחת" שסגל קרן המטבע הוא "סוג ג'" ומתח על המדיניות שלה ביקורת נוקבת; רוגוף השיב במכתב פומבי שבו הציג את שטיגליץ כמתנשא ויהיר, וכינה את הרעיונות שלו "אחיזת עיניים". עשור מאוחר יותר רוגוף מצא את עצמו במרכז עוד שערורייה, כאשר התברר שאחד ממחקריו (יחד עם פרופ' כרמן ריינהארט), שתומכי מדיניות הצנע באירופה אהבו לצטט, התבסס על כמה שגיאות אקסל מביכות. המוניטין של רוגוף אמנם נפגעו קלות, אבל הספר שלו ושל ריינהארט מ־2009, "הפעם זה שונה", על ההיסטוריה של משברים פיננסיים, עדיין נחשב ליצירת מופת, ועל גב הספר הנוכחי, "קללת המוזמן", אפשר למצוא המלצות נלהבות של בן ברננקי, יו"ר הפד לשעבר, כמו גם של פרופ' ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד.
חלק מכוחו של הספר נעוץ קודם כל בבחירת הנושא: רוגוף שם את המזומן על השולחן, בניגוד להתעלמות המקובלת של רוב הכלכלנים מהעניין. "הם פשוט מניחים שהמזומן לא קיים, הם לא רוצים לחשוב על זה בכלל, לא נוח להם לעסוק בזה".
רוב הכלכלנים המוניטריים, רוגוף מסביר, מוציאים מהמשוואות שלהם את הרכיב הבסיסי הזה של הכלכלה היומיומית. הנה המספרים המקומיים: לפי הסקירה השנתית של מחלקת המטבע בבנק ישראל, שמנהל ד"ר אילן שטיינר, בסוף 2015 סך השטרות והמטבעות במחזור בארץ היה 73 מיליארד שקל (מתוכם 71.4 מיליארד בשטרות) — 16% יותר מבשנה הקודמת. בסקירה מדגישים כי העלייה היא חלק ממגמה עולמית, שנובעת בין השאר מסביבת הריבית האפסית. מספר שטרות ה־200 שקל, אגב, זינק בקצב מהיר במיוחד — 20% באותה שנה – בין השאר משום שמבחינה תפעולית לבנקים נוח לצייד את הכספומטים בשטרות כאלה.
כפי שלא כל הנוצץ זהב, לא כל המרשרש שחור. יש בישראל מגזרים שמעדיפים באופן מסורתי להשתמש במזומן, ולאו דווקא לצורך העלמת מס, ויש גם מי שהמזומן הופך את חייהם לקלים יותר, למשל קשישים וכבדי ראייה. ובכל זאת, היקף ההון השחור בישראל מוערך בכ־20% מהתוצר, לפי ועדת לוקר לצמצום השימוש במזומן. בדו"ח שלה מציעה הוועדה קביעה מדהימה: "על כל שקל מס הכנסה שנגבה משכיר – אזרח אחר מעלים שקל מקופת המדינה".
ומה המצב בעולם? ההערכות שרוגוף מציג בספרו מדברות על כלכלה שחורה שהיא 22.3% מהתוצר באיטליה, 15.3% בשבדיה, 10.6% בבריטניה ורק 7.1% בארצות הברית. הממוצע במדינות שבדק עומד על 14.2%. המשמעות של הנתון האמריקאי הנמוך יחסית עדיין אדירה: רוגוף מסביר שהכלכלה השחורה שם מובילה להפסד של 500 מיליארד דולר הכנסות ממסים מדי שנה, ובאירופה הוא מעריך שהמספר אפילו כפול. לשם השוואה, מקלטי מס, מפלטם של העשירים, מובילים על פי ההערכות לאובדן הכנסות של כ־200 מיליארד דולר לכל מדינות העולם גם יחד. כלומר הכלכלה השחורה גורמת נזק גדול הרבה יותר, ומכיוון שהיא מבוססת על שימוש במזומן – רוגוף מאמין שצריך להילחם בו כדי להילחם בה.
ההצעה של רוגוף מעוררת לא מעט תגובות, חלקן נסערות. טענה אחת יוצאת להגנת עניים וזקנים, אוכלוסיות חלשות שלא מסתובבות עם כרטיסי אשראי וחיות על מזומן. אבל רוגוף מבקש לדייק: "העניים הרי לא משתמשים בשטרות של 100 דולר, ובהצעה שלי השטרות הקטנים נשארים. בנוסף, העניים סובלים מפשע, ואם הפשע יפחת מצבם ישתפר. ואני גם מציע שבמקביל להפחתת השימוש במזומן יבוצעו צעדים להכללה פיננסית: אני חושב שכל מדינה שמבטלת את המזומן צריכה לנצל את ההזדמנות ולספק לאנשים עניים כרטיסי חיוב מיידי (כרטיסי דביט, שבאמצעותם משלמים מיידית דרך חשבון הבנק ולא באשראי. השימוש בהם החל השנה לצבור תאוצה גם בארץ, אם כי עדיין איננו נרחב). זה מהלך קל מאוד והוא כבר נעשה במדינות הסקנדינביות, שבהן כל אדם שמקבל סיוע מהמדינה מקבל כרטיס חיוב וחשבון דביט".
מה לגבי הפגיעה בפרטיות? הרי מזומן מאפשר לנו להתנהל בלי שהמדינה, ואולי גם אנשים אחרים, יוכלו לעקוב אחרי העסקאות שלנו.
"ההצעה שלי לא מבטלת את המזומן שאנשים זקוקים לו כדי לשמור על הפרטיות ביומיום. כמו שהזכרת, כרגע בישראל יש את כל שטרות ה־200 שקל האלה שאף אחד לא נתקל בהם, ולדעתי זה די עונה על השאלה איפה למתוח את הקו: אנשים רגילים לא ממש צריכים את השטרות האלה. גם כשהם צריכים להסתיר משהו מבן הזוג שלהם, הם עדיין יוכלו לעשות את זה עם שטרות של 10 דולר, ויש הרבה דברים שאפשר לעשות עם השטרות האלה. אפשר לשלם בקלות 1,000 דולר במזומן. אפילו 100 אלף דולר נכנסים בתיק מסמכים רגיל. כמובן שההצעה שלי תקשה על ביצוע עסקאות גדולות יותר במזומן, כמו קניית בית ב־8 מיליון דולר או דירה במיליון דולר, והיא תקשה גם על עסקים שחייבים להשתמש בנפח גדול של מזומנים. אם תגיד לי שאתה עושה עסקה של 50 אלף דולר במזומן פעם בשבועיים, ואתה צריך להסתיר אותה מאשתך או מהממשלה, אז חבל מאוד, ואני גם הייתי תוהה לגבי מהות העסקה הזאת. קיבלתי מאות מכתבים שאומרים דברים כמו 'אתה הולך לגרום לעסק שלי לפשוט רגל. אני הולך לאבד את מקור מחייתי'. אבל כשאני שואל את האנשים האלה במה בדיוק הם עוסקים אני לא מקבל תשובה. אחרים אומרים לי: 'זה הולך לעלות לי הרבה כסף, אני אשלם יותר מסים והממשלה פשוט תבזבז את הכסף'. אני לא מנסה להעלות את המסים, אני מנסה להפוך אותם להוגנים יותר – מה שיאפשר בסופו של דבר הורדת מסים".
מזומן קונה חירות - או פוגע בחירות?
לא רק מעלימי מס או אנשים שמחביאים משהו מבני משפחתם זקוקים לשטרות; גם הממשלה אוהבת להשתמש במזומן. למעשה, כפי שמזכירה ביקורת על ספרו של רוגוף שהתפרסמה, מכל המקומות, דווקא במגזין של קרן המטבע: מזומן הוא גם כלי גיאופוליטי. כשארצות הברית ניסתה להפיל את שלטון הטליבאן באפגניסטן, הסוכנים האמריקאים מסרו חבילות של שטרות של 100 דולר לידי מנהיגי שבטים מקומיים, בניסיון לגרום להם להחליף נאמנות. ואילו בימים שאחרי הפלת משטר סדאם חוסיין בעיראק ארצות הברית הטיסה חבילות דומות כדי לשלם לפקידים המקומיים ולוודא שהמדינה ממשיכה לתפקד.
יכול להיות שארצות הברית פשוט לא תוותר על היכולת לשלם במזומנים לבעלי הברית שלה בעולם?
"זה חישוב של עלות־תועלת. נכון, אפשר לשלם במזומן למרגלים. אבל אם מדובר בתשלומים מזדמנים, יש גם דרכים אחרות לבצע את זה, למשל מטבעות זהב או יהלומים לא מלוטשים. אולי יקר יותר להשתמש בהם, אבל הממשל יכול לעמוד בעלות הנוספת הזאת ולשלם שוחד גבוה יותר. זה לא נראה לי כזה מכשול. זו כן עשויה להיות בעיה אם יש דיקטטור שנותנים לו מיליון דולר במזומן כל שבוע. האם אכפת לי? לא, מצטער".
יש מי שמעלים נימוקים עקרוניים יותר, הקושרים קשר הדוק בין מזומן וחירות. הפרופסורים למינהל עסקים סטיבן צ'קטי מאוניברסיטת ברנדייס וקרמיט (קים) שונהולץ מאוניברסיטת ניו יורק כתבו לאחרונה כי "המזומן הוא הכלי שבאמצעותו אנחנו משיגים חירות: החירות מרודנים רצחניים, וגם החירות מגובה המסים". עבורם, העלמת מס היא מחיר ששווה לשלם תמורת החירות האישית שהמזומן מספק. רוגוף חושב שהשניים מתעלמים מהמספרים: "שיעור העלמת המסים בארצות הברית עומד על כ־15% מסך המסים, וקרוב לוודאי שברוב המדינות האחרות הוא אפילו גבוה יותר, כשיש מדינות כמו יוון שבהן כמעט כולם מסתירים את ההכנסה הניתנת למיסוי שלהם.
"ואם כבר אנחנו מדברים על דיקטטורים", הוא מתחמם, "אז הדולר והיורו שבהם משתמשים מחוץ לגבולות ארצות הברית ואירופה נמצאים בשימושם של מורדים, ברוני פשע, ברוני סמים. לראות את המזומן כמשהו שמשחרר אנשים מדיקטטורים זה די נאיבי. בכנות, כל הדיון הזה מזכיר לי את הטיעונים של הלובי של יצרני הנשק. אני מקבל מיילים שאומרים שלאסור על שטרות של 100 דולר זה כמו לאסור על מכירת נשק חצי אוטומטי. אין לי סימפטיה לטיעונים כאלה".
ובכל זאת אפשר לטעון שלא יהיה ואקום — פושעים ימצאו דרכים אחרות לשלם, המתחמקים ממסים ימצאו דרכים אחרות להעלים. "קל להגיד את זה אבל קשה לבצע", טוען רוגוף בספרו, "במיוחד כשמדובר בארגונים פליליים גדולים או בעסקים שבאופן קבוע מדווחים דיווחי־חסר על הכנסות. יש הרבה שיטות אחרות, אבל בהשוואה למזומן הן לא בטוחות לשימוש שגרתי בקנה מידה נרחב, ובדרך כלל גם לא נזילות באותה מידה. יש רק מספר מקומות מוגבל שבהם אתה יכול למכור את היהלומים הלא מלוטשים שלך או את מטבעות הזהב שלך, וסוחרים מורשים מחויבים לדווח לרשויות. כן, הפשע ימשיך עם או בלי מזומן, אבל יש סיבות טובות לכך שמזומן הוא אמצעי החליפין המועדף של הכלכלה השחורה, והכלכלה הזאת מהווה חלק ניכר מהביקוש למזומן".
דלת הקסמים לעידן הריבית השלילית
אבל העלמת מסים ופשיעה הן רק צד אחד של השטרות הגדולים. רוגוף, בסופו של דבר, הוא מקרו־כלכלן, וכמו לא מעטים במקצוע גם הוא מוטרד מחוסר היכולת של הבנקים המרכזיים לפעול כאשר הכלכלה נקלעת למצוקה חמורה. ואם להיות יותר ספציפיים, הוא מוטרד מחוסר היכולת שלהם להנהיג במשק ריבית שלילית. וכאן מזומן משחק תפקיד מרכזי: אם הבנקים המרכזיים יגבו ריבית שלילית גבוהה, אנשים פשוט יעברו לאגור מזומן. זו הסיבה שאף מדינה בעולם לא העמיקה אל מחוזות הריבית השלילית, אף שגם ביפן וגם באירופה הבנקים המרכזיים עשו צעדים קטנים אל מתחת לאפס.
"בזמנים רגילים הריבית היא חיובית", מסביר רוגוף, "ואז זה די גרוע שאני לא מקבל ריבית על המזומן שלי". מי שמחזיק את הכסף במזומן בזמן שגרה, במילים אחרות, מפסיד את הריבית שיכול היה לקבל עליו בבנק. אבל במצב שבו שוררת במשק ריבית שלילית "פתאום הריבית האפסית על המזומן מתחילה להיראות אטרקטיבית". הרי גם אפס ריבית זה עדיין יותר מריבית שלילית, ולכן כסף מזומן ששומר על ערכו נראה טוב יותר מכסף בחשבון שהולך ונשחק כשמוטלת עליו ריבית שלילית. "ולכן", טוען רוגוף, "עצם הקיום של המזומן והאפשרות לאגור מזומן, מהווים מכשול עבור בנקים מרכזיים שהיו רוצים להנהיג ריבית שלילית.
"ההצעות שלי נוגעות לעתיד, לא להווה", הוא מדגיש. "אני לא בעד להנהיג ריביות שליליות גבוהות מחר בבוקר. אני מדבר על מקרי מיתון או משברים פיננסיים עמוקים, שבהם הממשלה נואשת להתניע את הכלכלה מחדש, שערי המניות ומחירי הדיור התרסקו, יש אבטלה גבוהה והשלטון מתקשה לעזור לכלכלה. אני לא מדבר על זמנים רגילים".
ובמצב כזה איך ריבית שלילית יכולה לסייע?
"היא יכולה להגדיל את ההשקעה הפרטית, את הצריכה, וקרוב לוודאי גם את ההשקעה הממשלתית. היא לא בהכרח תפגע בחוסכים, אלא אם כן כל הכסף שלך נמצא בחשבון עו"ש. אם אתה מחזיק אג"ח ארוכות טווח, מניות או נכסים מסוכנים אחרים, קרוב לוודאי שדווקא תרוויח מהריביות האלה — כי הכלכלה תשתקם יותר מהר. אם אתה חוסך עם תיק השקעות מגוון או שיש לך תוכנית פנסיה, אתה לא תפסיד".
אז לא צריך ריביות שליליות עכשיו?
"אני לא חשוב שריביות שליליות הן משהו שנחוץ כרגע, אבל הן יהיו נחוצות אם נהיה במיתון עמוק. במצב כזה הבנקים המרכזיים ירצו שהכלי הזה יעמוד לרשותם. אפשר להסתכל על זה ככה: יום אחד יהיה משבר פיננסי נוסף. זה יכול להיות עוד 70 שנה, עוד 20 שנה או אולי אפילו מוקדם יותר. וכשזה יקרה אנשים יגידו: למה אף אחד לא התכונן?! הזמן להתחיל להתכונן הוא עכשיו, והשינוי יקשה מאוד על אגירת שטרות ויאפשר חופש גדול יותר לקבוע ריביות שליליות, אז למה לא להתקדם? אני הרי מדבר על תיקון טכני חיוני, ואני חושב שיש על זה הסכמה נרחבת בקרב הכלכלנים, למעט מיעוט קטן שלא מסכים".
הרבה יותר קל מכפי שנדמה
הצעד העיקרי שרוגוף מציע הוא, כאמור, הוצאת השטרות הגדולים מהמחזור, ובצדם תיקוני חקיקה נוספים כמו אלה הנוגעים לענייני מסוי או לחלופות שישמשו אוכלוסיות חלשות. כדי להרגיע חששות שונים הוא מדגיש כי גם במקרה של ריבית שלילית היא לא תחול על רוב חשבונות העו"ש אלא רק על גדולים במיוחד (נניח, יותר מ־100 אלף דולר). הוא מוסיף שוב כי השטרות שיבוטלו הם אלה שאנחנו ממילא בקושי משתמשים בהם, וגם הפרטיות שלנו תשרוד.
אחרי כל זה, רוגוף מדמיין עולם שבו כסף מזומן יתפוס חלק קטן יותר מחיינו, ויוחלף באמצעי תשלום כמו כרטיסי חיוב, כרטיסי אשראי או יישומונים בסמארטפון. זה חזון של קידמה טכנולוגית, אבל יש כאלה שטוענים שהוא דווקא ארכאי: שהעתיד לא שייך לכסף ממשלתי, אלא למטבעות כמו ביטקוין או במטבע וירטואלי אחר שישחרר אותנו מהתלות בממשלות או בבנקים המרכזיים.
רוגוף, מצדו, סבור שגם המחשבה הזאת תמימה. "אפשר יהיה אולי לבצע עסקאות בביטקוין או במטבע דומה, אבל הממשלה יכולה לאסור על בנקים ומוסדות פיננסיים לקבל מטבעות כאלה, ולאסור גם על חנויות להשתמש בהם. אז נכון, אפשר יהיה אולי להשתמש במטבעות כאלה לקנות סמים, או להזמין חיסול, או מה שאפשר לקנות באתרים כמו 'דרך המשי' (שפעל ב־darknet וריכז לא מעט פעילות פלילית). אבל רוב האנשים שמעלימים מסים או פושעים רוצים להוציא את הכסף שלהם כמו כולם, לקנות מזון וסבון ושאר מוצרים יומיומיים, והממשלה יכולה לקבוע שחנויות לא יקבלו מטבעות וירטואליים. הממשלה קובעת את הכללים, והיא תמיד תעשה את זה".
בוא נחזור להצעה שלך. אתה רואה אותה מתממשת?
"זה קורה בצעדים קטנים. כשכתבתי את המאמר הראשון שלי בנושא, לפני עשרים שנה, הוא היה הרבה יותר טכני, והיו בו הרבה סטטיסטקה ותיאוריה. אבל היתה לו השפעה, וכאשר קנדה, למשל, הוציאה מהמחזור את השטר של 1,000 דולר הם ציטטו בחוק את המאמר שלי, וגם מאמר של סטודנט שלי.
"השימוש במזומן בעסקאות בכלכלה החוקית ממילא הולך ויורד. בעסקאות של 50 או 100 דולר ומעלה, שטרות הם לא האפשרות הראשונה או השנייה או השלישית או הרביעית. קודם משתמשים בצ'קים, כרטיסי אשראי, כרטיסי דביט, העברות אלקטרוניות, והסמארטפונים גם תורמים לעניין. יש מגמה ברורה שרק תלך ותתרחב. בשלב מסוים נגיע לנקודת מפנה פוליטית שבה כולם יסכימו ששטרות כאלה משמשים רק לפשע והעלמת מסים, וטיעונים מהסוג שמעלים צ'קטי ושונהולץ ייחשבו מגוחכים — ואז ניפרד מהשטרות הגדולים. אני חושב שזה יקרה בימי חיי. אבל כשאתה כותב ספר אקדמי אתה לא כותב על משהו שממילא הולך לקרות מחר".
גם בישראל הדיון הזה מתנהל. המלצות ועד לוקר לצמצום השימוש במזומן הוגשו ביולי 2014 ותורגמו להצעת חוק, שעברה בקריאה ראשונה ובין השאר מגבילה את סכום העסקאות שניתן לבצע במזומן ואת השימוש בצ'קים להסבה. אבל ביוני 2015 יו"ר הוועדה הראל לוקר עזב את תפקידו כמנכ"ל משרד ראש הממשלה ונראה שמאז אין מי שדוחף לקידום ההמלצות, והחוק נתקע בצינורות הכנסת. העיניים כרגע, אומר רוגוף, נשואות למדינות אחרות, למשל הסקנדינביות ש"כבר מתקדמות בכיוון ונמצאות 15-10 שנים לפני ארצות הברית".
רוגוף, מצדו, טעון בתחושת דחיפות. "נראה שרוב הכלכלנים וקובעי המדיניות מוכנים לתת לשטרות המזומן לרכוב בשקט אל השקיעה לאורך 100 השנים הבאות, מתוך מחשבה שהמערכת עובדת לא רע ושהנושא הזה לא ממש משנה. הם לא יכולים לטעות יותר", הוא כותב. "הכמויות המסיביות של מזומן שמסתובבות כיום, ובמיוחד השטרות הגדולים, הם בעיית מדיניות ענקית שחייבים לדון בה בדחיפות, ולא לקבל אותה כאחת מעובדות החיים שלא ניתנות לשינוי".
116 תגובות לכתיבת תגובה