אל-עריאן: כך פוליטיקה רעילה יכולה להוביל למשבר כלכלי

יחסי הגומלין בין הפוליטיקה והכלכלה משתנים. פוליטיקאים ממדינות מפותחות נעולים בקונפליקטים ביזאריים, לעתים רעילים, במקום להתנהג בהתאם לקונצנזוס הכלכלי על הדרך לברוח מתקופה ממושכת של צמיחה נמוכה ולא שוויונית. המגמה הזו חייבת להתהפך, לפני שהיא תפגום באופן בלתי הפיך בעולם המפותח ותסחוף איתה בנוסף את הכלכלות המתפתחות.

מן הסתם, התנצחויות פוליטיות קטנוניות אינן דבר חדש. אבל, עד לאחרונה, הציפיה הייתה כי אם כלכלנים מקצועיים מגיעים לקונצנזוס טכנוקרטי על מדיניות כלכלית מסוימת, המנהיגים הפוליטיים יקשיבו לדעתם. אפילו כשמפלגות פוליטיות רדיקליות יותר ניסו לדחוף התנהלות בהתאם לאג'דה שונה, כוחות חזקים - בין אם שכנוע מוסרי מממשלות ה-G7, שוקי הון פרטיים, או אלו שקשורים ללא היתר לקרן המטבע הבינלאומית ולהלוואות הבנק העולמי - יכלו כמעט תמיד להבטיח כי הגישה המקובלת תנצח בסופו של יום.

הפגנה של תומכי הברקזיט. התרסה ברורה נגד הקונצנזוס הכלכלי העולמי | צילום: בלומברג

בשנות ה-90 ובעשור הראשון של שנות האלפיים, לדוגמא, הקונצנזוס שהגיע לכאורה מוושינגטון הנחה את קביעת המדיניות ברוב העולם, מארה"ב ועד לרוב הכלכלות המתפתחות שביקשו להשתתף בליברליזציה של הסחר, בהפרטה, בשימוש ההולך וגובר בטכניקות תמחור, הפחתת הרגולציה במגזר הפיננסי וברפורמות התקציביות והמוניטריות ששמו דגש על היבטי האספקה. החיבוק האמיץ של הקונצנזוס היוצא מוושינגטון על ידי ארגונים רבים הגדילו את תחום ההשפעה והקבלה שלו, ועזרו להאיץ את התהליך הרחב יותר של הגלובליזציה הכלכלית והפיננסית.

הממשלות הנכנסות - ובפרט אלו המובלות על ידי תנועות לא מסורתיות, אשר צברו כוח בעזרת רוח גבית של חששות לאומיים והתסכול ממפלגות המיינסטרים - הביעו לעתים חוסר הסכמה עם הרלוונטיות והנאותות של הקונצנזוס מוושינגטון. ברם, כפי שהדגים הנשיא הברזילאי לואיז אינסיו לולה דה סילבה בשינוי המדיניות הקיצוני שלו ב-2002, הקונצנזוס הזה נטה לרוב להצליח. המגמה הזו נמשכה עד לאחרונה, כשלפני כמעט שנתיים ראש הממשלה היווני אלקסיס ציפרס הוציא לפועל שינוי מדיניות ראוי לציון לא פחות.

אבל לאחר שנים של צמיחה איטית ולא עקבית באופן חריג, הקונצנזוס נשבר. אזרחי המדינות המתקדמות מתוסכלים מה"ממסד"- כולל "מומחים" כלכליים, מהמנהיגים הפוליטיים שבמיינסטרים ומהחברות הבינלאומיות הגדולות- שאותו הם מאשימים באופן הולך וגובר בקשיים הכלכליים שלהם.

תנועות ודמויות מפתח אנטי ממסדיות מיהרו לנצל את התסכול הזה, והשתמשו ברטוריקה משלהבת, ואפילו לוחמנית כדי לצבור תמיכה. הן אפילו לא צריכות לזכות בבחירות כדי להפריע למנגנון יחסי הגומלין בין הכלכלה והפוליטיקה. בריטניה הוכיחה זאת ביוני, עם ההצבעה על הברקזיט, החלטה שישירות התריסה כנגד הקונצנזוס העולמי הכלכלי, שגרס כי לטובתה של הממלכה המאוחדת, עליה להישאר חברה באיחוד האירופי.

משאל העם בבריטניה יצא אל הפועל בשל סיבה אחת בלבד: ב-2013, ראש הממשלה דאז דיוויד קמרון חשש כי לא יוכל להבטיח באופן יעיל את התמיכה במפלגה השמרנית בבחירות הכלליות שהתקיימו באותה השנה. הוא פנה לבוחרים היורוסקפטיים עם ההבטחה למשאל עם. השורש לפחדיו של קמרון? ההפרעה הפוליטית שגרמה מפלגת יוקיפ הבריטית, מפלגה אנטי-ממסדית שבסופו של דבר זכתה בכסא אחד בלבד בפרלמנט ומצאה את עצמה בלי מנהיג ובאנדרלמוסיה.

כעת, כך נראה, נפרץ הסכר. בוועידה השנתית של המפלגה השמרנית שהתקיימה לאחרונה, חשפו נאומיה של ראש הממשלה תרזה מיי וחברי הקבינט שלה את הכוונה להוציא לפועל "ברקזיט קשה", ובכך לפרק הסכמי סחר ששירתו את הכלכלה הבריטית היטב. הנאומים כללו מתקפות על ה"אליטות הבינלאומיות" וביקורת על המדיניות המוניטארית של בנק אוף אינגלנד, ששימוש ככלים לייצוב הכלכלה הבריטית בטווח המיידי שלאחר תוצאות משאל העם- ובכך נתנו לממשלתה החדשה של מיי הזדמנות לרקוח אסטרטגיה קוהרנטית לברקזיט הצפוי.

כלכלות מתקדמות אחרות מתמודדות עם התפתחויות פוליטיות דומות. בגרמניה, תוצאות טובות מפתיעות של המפלגה האולטרא ימנית אלטרנטיבה לגרמניה בבחירות המקדימות משפיעות כבר עכשיו על מדיניות הממשלה המכהנת.

בארה"ב, אפילו אם הקמפיין של המועמד לנשיאות דונלד טראמפ ייכשל בהכנסת רפובליקאי שוב לבית הלבן (מה שהולך ומסתבר כאפשרי, לאחר שההתפתחויות האחרונות בקמפיין הלא הרגיל שלו הביאו רבים מבכירי המפלגה רפובליקאית להתכחש למועמד שלהם), סביר מאוד כי המועמדות שלו עצמה תשאיר חותם מתמשך על הפוליטיקה האמריקאית. אם לא ינוהל היטב, משאל העם החוקתי באיטליה שיתקיים בדצמבר- הימור מסוכן שלקח ראש הממשלה מתאו רנצי בניסיון להבטיח את התמיכה בו- עלול להביא תוצאות הפוכות, בדיוק כמו משאל העם של קמרון, ולגרום לשיבוש המערכת הפוליטית ולהפחית את יעילות התגובה הנדרשת לאור האתגרים הכלכליים במדינה.

זהירות, כיסי חוב חמורים

אל תטעו: ישנן אפשרויות אמינות ומוצקות לקביעת מדיניות. לאחר שנים של ביצועים כלכליים בינוניים, ישנה הסכמה גורפת כי נדרשת התרחקות מהיתלות מופרזת במדיניות מוניטרית לא קונבנציונאלית. כפי שיו"ר קרן המטבע העולמית כריסטין לגארד ניסחה זאת, "הבנקים המרכזיים לא יכולים להישאר השחקנים היחידים במשחק".

ועדיין, זה מה שהם. כפי שאני טוען במאמרי "השחקנים היחידים במשחק", שהתפרסם בינואר, המדינות צריכות לנקוט בגישה כוללנית יותר במדיניות שלהן, שתכלול רפורמות מבניות המעודדות צמיחה, ניהול דרישה מאוזן יותר (כולל הוצאה תקציבית על תשתיות) והחלטות בינלאומיות משותפות ושיתוף פעולה. ישנו צורך נוסף, העולה מהמשבר המתמשך ביוון, לתת את הדעת על כיסי חוב חמורים, שיכולה להיות להן השפעה מרסקת מעבר לתוצאות המידיות בשטח.

עלייתו של קונצנזוס חדש לגבי הסוגיות הללו הוא חדשות טובות. אבל, בסביבה הפוליטית הקיימת, תרגום הקונצנזוס הזה לפעולה עלול לקחת זמן רב מדי, במקרה הטוב. הסיכון הוא כזה שבעוד האספסוף הפוליטי מעיב על הכלכלה הטובה, הכעס והתסכול הכללי יגברו, ויהפכו את הפוליטיקה לרעילה אפילו יותר. יש לקוות כי הנהגה פוליטית נאורה תיקח את המושכות לידיה בזמן כדי לעשות את התיקונים הנדרשים לעצירת ההתרחשויות הללו, לפני שהסימנים הברורים למשבר כלכלי ופיננסי יכריחו את קובעי המדיניות לנקוט בדרך קשה במיוחד כדי להפחית את הנזק.

הכותב הוא הכלכלן הראשי של קבוצת אליאנץ, החברה האם של בית ההשקעות פימקו. קודם לכן שימש כמנכ"ל פימקו