הצלם יובל יאירי חוזר לסוגיות שהטרידו אותו בשירות הצבאי בתערוכה חדשה

הרבה מהחוויות והאירועים שעבר הצלם יובל יאירי בשירותו הצבאי ושאליהם הוא מתייחס בעבודותיו "קצת בעייתיים לפרסום ולחשיפה", הוא מסביר, ולכן כדי "להתייחס אליהם ולהביע מחשבות לגביהם בחרתי להתבטא באמצעות קידוד והמרה לשפה חדשה שבה אני בונה מערכת של סמלים, פעולות כמו תצפית, מעקב וסימון של מטרות. הפעולות האלה מתאזרחות וכאילו לובשות צורה דרך החפצים של המודד".

"מלקט קליעים"

"המודד" עומד במרכז תערוכת היחיד החדשה של יאירי (55) הנושאת שם זה בגלריה זימאק לאמנות עכשווית בתל אביב (ה' באייר 68, עד ה־23 באוקטובר). אותו מודד הוא "שילוב של דמות דמיונית שעוברת לי בראש ושל חלק ממני שבדרך כלל נמצא בפינה מודחקת". העבודות נובעות כולן מניסיונו האישי במהלך שירותו הצבאי כסייר אוויר בין השנים 1979 ו־1982, בין היתר במלחמת לבנון הראשונה ואחר כך "בעוד כל מיני פעולות במילואים", ביחידת מודיעין מסווגת.

עד היום יאירי מרגיש רדוף, כמי שאחרי שעשה מה שצריך היה לעשות נותר עם המחשבות המצפוניות ועם החלומות הטורדניים. לכן החליט לחזור לתפקידו, לצאת לשטח ולבצע סימונים ומדידות ומשם לחזור לסטודיו כדי לצלם ולקטלג את שמצא. בעבודותיו הוא מתריע מפני קהות החושים של האדם לנוכח מלחמה והרג, במיוחד כיום כשהמלחמות הפכו לווירטואליות, ללא ריח אבק השריפה והדם; כששדות קרב מרגישים כמו משחק מחשב.

בין היתר הוא מציג סדרות צילומים שהן תוצר של טיולים וסיורים במדבר יהודה המהווה עבורו תחליף להתעסקות בגזרות אחרות מהעבר. "תוך כדי המסעות במדבר התחלתי למצוא כל מיני קליעים ותרמילים ושרידים של מלחמות שהיו באותו אזור, אז המודד הולך במדבר עם הראש באדמה ומלקט קליעים ולוקח אותם חזרה לסטודיו, מצלם וממיין אותם". עוד הוא מציג את החדר של המודד המכיל חפצים, מפות וטקסטים, "חדר עמוס ביותר שחושף המון מהתהליך שהוביל לעשייה".

הוא חי ויוצר בירושלים. אביו, אל"מ עוזי יאירי, שירת רוב חייו בצבא. הוא נהרג בפיגוע במלון סבוי בשנת 1975, ועד היום יש הטוענים כי הצטרפותו לפעולת החילוץ במלון, אף על פי שלא נדרש, היא תוצאה של תחושות אשמה קשות בנוגע למותם של חייליו במלחמת יום כיפור. אם כך, מהאשמה של האב, לתחושת האשמה הדומה אך השונה שחש הבן: יאירי לא מפחד לשאול את עצמו "מה האחריות שלי לגבי דברים שקרו בעברי".

"המודד", מתוך תערוכת היחיד של יאירי. "אני בונה מערכת של סמלים, פעולות כמו תצפית, מעקב וסימון של מטרות" | צילום: יובל יאירי

"קל לאמץ הדחקה"

התערוכה מהווה המשך לתערוכה קודמת שהציג ב־2013 באותה הגלריה ונקראה בשם "Land". היא עסקה "בניסיון להגדיר מקום, טריטוריה, בעלות, כיבוש, הגליה", נזכר יאירי, "יחסים בין אדם למקום שבו הוא חי והמקום שאליו הוא שואף או שאותו הוא רוצה לעזוב". הפעם, הוא מסביר, המבט שלו הוא מבט מרחוק, מגבוה "וכמעט מנותק ווירטואלי. היום סוג כזה של איסוף ושל לחימה נפוץ יותר עם כל המזל"טים ואמצעי התצפית החדשים, אז קל יותר לאמץ הדחקה בסגנון 'רעד קל בכנף' (כפי שצוטט הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ - א"ב). זה מבטא בדיוק את העניין, כשאתה טייס ונמצא בניתוק משדה הקרב, אין לך בעיות מצפוניות, אתה מרגיש רעד קל בכנף, חוזר לטייסת וממשיך הלאה".

אך "מתברר שכשעובר הזמן הדברים האלה חוזרים ואפשר לקבל פוסט־טראומה ממלחמה שהיית מנותק ממנה, בלי ריח ועשן. עם השנים אתה מבין איפה היה החלק שלך בכל הדבר הזה". על כן כשהוא מנסה לנסח ולחדד במדויק את משנתו מבעד לתצלומיו, "בסופו של דבר צמצמתי את זה לשלוש מילים", הוא מסביר. "צפון, צופן ומצפון. אלה שלוש מילים שאומרות שלושה דברים שונים. המילה צפון מכילה מאיפה אני בא, איפה אני נמצא ולאן אני הולך, ובהסתכלות יותר רחבה איפה אנחנו כעם, כחברה, כרצף של דורות, איפה אנחנו נמצאים ואם וכמה סטינו ביחס לנתיב שהגדרנו או ששאפנו אליו בתחילת הדרך. הצופן מאפשר להתייחס לדברים שחלקם קשים או סודיים ובאותו זמן להשאיר דיסקרטיות ולא לחשוף יותר מידי, והמצפון הוא יצור בעייתי ועקשן שמסרב להרפות וחוזר להטריד אחרי כל השנים האלה".