אתר זה עושה שימוש בעוגיות על מנת להבטיח לך את חוויית הגלישה הטובה ביותר.
מפעל עם עלה של זית: ככה נלחמים בתנועת החרם צילום: עמית שעל

מפעל עם עלה של זית: ככה נלחמים בתנועת החרם

הפעילות של עמותת סינדיאנת הגליל מוכיחה: כדי לשבור את החרם הכלכלי על ישראל, לפעמים מספיק מוצר איכותי שמקפיד על סחר הוגן. סיפורו של שמן זית אחד עטור פרסים שנמכר ברחבי העולם, ועל הדרך משמן את גלגלי הדו־קיום המקומי

22.10.2016, 12:20 | ארי ליבסקר

הימים ימי ראשית הסתיו, ואנחנו מסתובבים בשטחי עמק יזרעאל, חלק מערש החקלאות העברית המתחדשת, מחזרת העם היהודי לעבודת האדמה. ליד קיבוץ גניגר אנחנו משוטטים בין חלקות ציוניות גאות לחלקות שנראות אחרת, המשך של מסורת חקלאית מקומית שהתקיימה כאן ברצף מאות ואלפי שנים. ההבדל בין החלקות היהודיות, המסודרות מאוד, ששייכות לקיבוצים ומצמיחות למשל כותנה ותירס, לאחרות, שבהן מגדלים בעיקר עצי זית פרועי נוף וקצת ירקות, כמו פעם, בולט לעין. אלה חלקות של תושבי כפר יפיע, שלא הולאמו לאחר מלחמת השחרור.

אני מסתכל על העצים: כופף הפרי את הבדים. המון המון זיתים מחכים למסיק שבפתח. ריאד עודה (55), תושב אכסאל האחראי למטע הזיתים הזה, קוטף זית יחיד ומועך אותו. נוזל סמיך וצהבהב ניגר על אצבעותיו, אבל הוא קובע: "זה עדיין מימי. יש כאן יותר מים משמן". הדס להב (63) מחיפה, מנכ"לית עמותת סינדיאנת הגליל, מזמינה אותי להרים מבט גבוה יותר, אל בין העצים התמירים, לתיבת קינון המותקנת שם. זה בשביל התנשמות, היא מסבירה, שצדות את המכרסמים. הדברה ביולוגית במקום אמצעים אחרים. אורחות אחרות בחלקה, היא מוסיפה, הן הדבורים; יש כאן כוורות של דבוראי מכפר יפיע. בכניסה לחלקה עומד טרקטור, גורר עגלה ועליה צואת פרות לדישון החלקה. "אנחנו מעדיפים לדשן בזבל אורגני ולא בכימי", מסבירה להב.

מימין: הדס להב, מונא נחלא וחנאן מנדרה זועבי, צילום: עמית שעל מימין: הדס להב, מונא נחלא וחנאן מנדרה זועבי | צילום: עמית שעל מימין: הדס להב, מונא נחלא וחנאן מנדרה זועבי, צילום: עמית שעל

ריח הזבל נישא באוויר. אבל לא רק הוא. לפעמים גם חומרי הדברה כימיים נישאים כאן. "הריסוסים הנשפכים מהמטוסים על השדות הסמוכים מגיעים גם לעצי הזית שלנו", היא אומרת, "וזה מה שמונע מהחלקות שלנו שנמצאות כאן מלקבל את האישור ואת תו האיכות של שמן אורגני. אבל יש לנו גם שטחים בוואדי ערה שבהם אנחנו מגדלים כ־100 דונם גידולים אורגניים", היא מספרת למוסף "כלכליסט".

כשלהב אומרת שלנו, היא מתכוונת לחלקות של העמותה. סינדיאנת הגליל היא התארגנות ערבית־יהודית שמוֹכרת בארץ ובחו"ל תוצרת חקלאית מסורתית של יצרנים מקומיים, שמופקת מחלקות של העמותה עצמה או מכאלה של חקלאים פרטיים. היא משווקת דבש מאותן כוורות שבמטע הזיתים, זעתר, שקדים, סירופ חרובים ואפילו סלסילות קלועות ביד וסבונים טבעיים ריחניים. אבל מעל הכל מתנשא מוצר הדגל, שמן הזית. הוא זכה באינספור פרסים בינלאומיים, ומיוצא לרחבי העולם בהצלחה מפתיעה, במיוחד על רקע העובדה ששמנים ישראליים כמעט שלא מיוצאים; להפך, השוק הישראלי נשען גם על יבוא.

מוצרים סינדיאנת הגליל: שמן זית, דבש ותערובת זעתר, צילום: עמית שעל מוצרים סינדיאנת הגליל: שמן זית, דבש ותערובת זעתר | צילום: עמית שעל מוצרים סינדיאנת הגליל: שמן זית, דבש ותערובת זעתר, צילום: עמית שעל

וזה מפתיע מעוד סיבה. נוסף על שאריות ריסוס קלות ולריח הזבל, מעל החלקות של סינדיאנת מרחפים עוד כמה דברים — המתח הגובר בין יהודים ערבים בישראל, למשל, והחרם הבינלאומי על מוצרים שמיוצרים כאן. הפוליטיקה המקומית, והבינלאומית. אבל העמותה הצליחה לפרוץ בין העננים האלה, למכור בהצלחה גם בארץ ולהתבסס כמותג נחשב גם בחו"ל, למרות המתח, למרות החרם. מתברר שמה שעוזר לפרוץ מחסום אידאולוגי אחד הוא כוח אידאולוגי אחר: ייצור ושיווק לפי עקרונות הסחר ההוגן, המבטיחים תנאים טובים למגדלים, לעובדים ולמוצרים עצמם תוך דגש על ערכים חברתיים וגם בריאותיים.

"אנחנו לא סובלים או מושפעים מה־BDS (תנועת החרם) כי יצרנו קשר עם תנועת סחר הוגן", מסבירה להב, "ושם עובדים בצורה חכמה יותר מאשר אנשי ה־BDS, הם בוחנים כל דבר לגופו. הגישה של סחר הוגן היא של העצמה של עסקים חברתיים שמאמינים בדו־קיום. ושיהיה ברור, אני לא רוצה לעזור לממשלת ישראל להילחם ב־BDS כי הממשלה עושה כל שביכולתה כדי להעצים את החרם ולהשתמש בו לצרכיה".

מחסומים בישראל, חיבוקים בעולם

סינדיאנת הגליל - על שמו של האלון המצוי, כסמל מקומי לכוח, יציבות והיצמדות לקרקע — הוקמה ב־1996 בידי יהודיות, מוסלמיות ונוצריות ששאפו לקדם דו־קיום. היא התמקדה בתחילה בחינוך ותרבות, אבל הצורך לסייע בשיווק מוצרי מזון מהאזור צמח מהר מאוד מהשטח, מתוך מצוקת החקלאים. "חשוב להבין שיש בכפרים הערביים אנשים שחשובים להם הקידמה והפיתוח, והם עושים מאמצים אדירים כדי לקדם אותם", אומרת להב. "התמזל מזלנו להכיר אדם כזה, את עבד אל־מג'יד חוסיין מדיר חנא, אגרונום במקצועו, שלמשפחתו יש כ־200 דונם מטעים. הוא סיפר לנו שיש הרבה שמן שנערם במרתפים של הבית ולא מצליחים למכור אותו, והציע שנעשה משהו. כך, יחד, נולד הרעיון להקים גוף שיהיה החוליה המקשרת בין החקלאי לשוק הישראלי. המטרה שלנו היתה להעלות את רמת המוצר: לשפר את האריזה, למתג אותו ולמכור אותו בשוק הישראלי במחיר סביר".

העובדות במפעל , צילום: עמית שעל העובדות במפעל | צילום: עמית שעל העובדות במפעל , צילום: עמית שעל

כרגיל בעסקים, היה כאן גם עניין של טיימינג. הסצנה הקולינרית המקומית התחילה להתבסס, ומסעדות כמו קרן של חיים כהן ורשת לחם ארז שהיתה בשיאה התלהבו משמן הזית של סינדיאנת הגליל. גם רשת בתי הטבע ניצת הדובדבן, שצברה אז תאוצה, אימצה אותו. אבל המודעות של הציבור הרחב לסגולותיו הבריאותיות של שמן הזית ולחשיבות של הערכים שמאחורי המוצר היתה נמוכה. כך, בעוד בציבור הערבי הצריכה הממוצעת של השמן היתה בסוף שנות התשעים כ־4 ליטר בשנה, היהודים הסתפקו בכחצי ליטר. שמן הזית היה מאכל ערבי; זה היה החיסרון שלו, אבל גם היתרון בקרב קהלים מסוימים. ובסינדיאנת הגו דרך לקרב את היהודים אל השמן, בשיטת קטוף זאת בעצמך שמאז התרחבה לאינספור מגדלים אחרים. "הזמנו מתנדבים למסיק, ובסופו הערכנו כמה זיתים קטפו ונתנו להם חצי משמן הזית שאפשר להפיק ממספר הזיתים הזה. החצי השני הלך לעמותה. אנשים ממש אהבו את זה", מספרת להב, שמובילה את העמותה מאז הקמתה, ומוסיפה גם את ההיבט הפוליטי: "ובתקופה ההיא כל מה שנקרא השמאל ומחנה השלום מתו על שמן זית אסלי".

ריאד עודה במטע. יותר מים או יותר שמן, צילום: עמית שעל ריאד עודה במטע. יותר מים או יותר שמן | צילום: עמית שעל ריאד עודה במטע. יותר מים או יותר שמן, צילום: עמית שעל

אבל אז בא העשור הראשון של שנות האלפיים, עם טלטלות כלכליות שהובילו למיתון וגם לסגירת מסעדות או לצמצום ההוצאות שלהן - ועם האינתיפאדה השנייה. "לא רצו לקנות מוצרים של ערבים, אמרו לנו את זה בפירוש. אני זוכרת שהלכנו לשוק האיכרים באלונים. היינו מביאים לשם באופן קבוע לבנה ושמן זית, ופתאום אנשים לא רצו, חששו שיכניסו להם משהו לתוך האוכל. הרגשנו את הקרע בין הערבים ליהודים ברמה השיווקית, והמכירות ירדו".

דווקא המשבר המקומי הוביל את החברה לפריצה העולמית. "אנחנו חייבים להחזיק מחזור רווחי אחרת נפשוט את הרגל. זה מה שגרם לנו לפנות לשוק העולמי, שם כן ידעו להעריך את העובדה שאנחנו יהודים וערבים שעובדים יחד ואת העזרה שאנחנו מושיטים לערבים בפיתוח החקלאות. אם לא היינו עושים את זה, היינו נאלצים לסגור — לא היה לנו, ולא יהיה לנו, גב כלכלי או פטרון, אנחנו עסק כלכלי שצריך לממן את עצמו. אז גילינו את הארגון של סחר הוגן, שמאגד יצרנים מהעולם השלישי שמוכרים לעולם העשיר". 

מטע הזיתים, צילום: עמית שעל מטע הזיתים | צילום: עמית שעל מטע הזיתים, צילום: עמית שעל

במקביל לחיבור העולמי הרחיבה העמותה את סל המוצרים שלה, ושקדה כל הזמן על שיפור השמן, בענף שההתייחסות המקצועית האנינה אליו כבר מתקרבת לזו שבה בוחנים יין. השנה, למשל, שמן הזית המקומי זכה בפעם השנייה ברציפות במדליית הזהב לשמן אורגני בתחרות הבינלאומית Premio Biol באיטליה. המדליה הזאת הצטרפה לעשרות פרסים אחרים בתחרויות קודמות, כולל בתחרות Terraolivo היוקרתית ובתחרות ראשון המסיק הישראלית.

האיכות, הפרסים ותוויות הסחר ההוגן הובילו להרחבת היצוא, וכיום כ־60 טונות של השמן הזה נמכרות בצפון אמריקה, אירופה (אנגליה, שבדיה, פולין ואפילו איטליה), אוסטרליה וגם יפן וטייוואן. ההתבססות באירופה מאתגרת במיוחד, לנוכח התחרות מצד השמנים הידועים של איטליה, ספרד ויוון, ותחת מגבלות המכס של האיחוד האירופי, שגובה יורו אחד על כל ליטר. בארצות הברית המכירות מתרחבות עם הזמן, כשבשנה האחרונה חתמה סינדיאנת על הסכם שיווק עם Whole Foods Market, רשת ענקית (קרוב ל־450 סניפים) למזון אורגני. בקבוק של שמן זית 500 מ"ל אקסטרה וירג'ין נמכר בארצות הברית בכ־14 דולר, ושמן אורגני נמכר ב־17 דולר.

ההכנסות הולכות כולן לעמותה; היצרנים מקבלים תשלום מראש: העמותה בעצם קונה מהם את המוצרים המוגמרים או את חומרי הגלם (למשל לתערובת הזעתר שהיא מייצרת בעצמה), ואחר כך מרכיבה את המוצר הסופי, אורזת, ממתגת ומוכרת. במקביל העמותה מלווה את היצרנים, מסייעת בהלוואות לפיתוח ורכישת ציוד, מעניקה מקדמות וכן הלאה. הרווחים מהמכירות מושקעים בהמשך הפיתוח והסיוע, ובפרויקטים חברתיים שונים בדגש על קידום הכלכלה והתעסוקה באזור. מתרומות, אגב, הם נזהרים. "תמיד נשמח לתרומות", אומרת להב, "אבל אני לא רוצה להיות קשורה לכסף שחור, מולבן, לא רוצה להחזיק שקים של כסף מקטאר. לא רוצה להיות תלויה בשום פטרון שיקבע לנו מה לעשות לפי מצבי הרוח שלו".

רק עם הסולידריות ננצח

אנחנו נוסעים למפעל של סינדיאנת באזור התעשייה של כפר כנא, שבו נארזים המוצרים (חלקם גם מיוצרים כאן, האחרים אצל היצרנים. בית בד, למשל, אין כאן). בדרך אנחנו עוברים על פני אזור התעשייה ציפורי השייך לנצרת עילית. הפער התשתיתי בין שני אזורי התעשייה מורגש היטב, כמו עבודה של צלם חברתי שרוצה להראות את ההבדלים בין העולם השלישי לזה המפותח והעשיר. בכפר כנא, בין משחתות רכב, מזבלות ונגריות קטנות, המפעל של סינדיאנת מסודר מאוד, מאורגן אבל קטן. ובכל זאת, ב־2015 הוא גלגל מחזור של כמיליון דולר, 95% ממנו ביצוא לחו"ל, 70% ממנו משמן הזית. הוא מעסיק 17 עובדות ושני עובדים, 60% ערבים.

בכניסה לחללים שבהם נשמר שמן הזית בטמפרטורה של 20 מעלות, במכלי נירוסטה המונעים את התחמצנותו, אני פוגש את מונא נחלא (42) מכפר כנא, מנהלת הייצור, עטויה כיסוי ראש. היא אם לארבעה, שהחלה לעבוד בעמותה בשנת 2006. היא עברה בה קורס לניהול מחסן, אשה יחידה לצד 12 גברים. לפני כן עבדה כקופאית בסופרמרקט ובמאפייה, והשתכרה פחות משכר מינימום. "עכשיו אני מרגישה שאני במצב טוב, מקבלת מה שמגיע לי", היא אומרת. "בכסף אני עוזרת לילדה שלי ללמוד באוניברסיטת חיפה. בעלי שמח שאני עוזרת לו בכלכלת הבית, והבת שלי גאה בי. היא מחקה אותי, היא מבינה שאשה צריכה לעבוד".

"הסיפור של נחלא הוא בעצם הסיפור של רוב הנשים בחברה הערבית", מסבירה חנאן מנדרה זועבי (35) מכפר סולם, מנהלת מרכז המבקרים של העמותה הנמצא מעל המפעל. לפני שהגיעה לעמותה עבדה בסניף של ארגון העובדים מען בנצרת, והיא מכירה היטב את פני הדברים שהיא מתארת. "מצב הנשים בחברה הערבית הוא איום ונורא — 83% מובטלות, אין כמעט מקומות עבודה עבורן. רובן עובדות במגזר, בחנויות קטנות, ומשלמים להן כעשרה שקלים לשעה. הן גם עובדות במשרדי עורכי דין, ושם משלמים להן 10־15 שקל לשעה, מפרים את החוק. הן לא יכולות לסרב לשכר כזה, אין להן ברירה, זה לא שיש מקומות תעסוקה אחרים. אנחנו יכולות לדרוש שכר מינימום

לנשים בחברה הערבית רק כשמעסיקים אותן במספרים גדולים, כמו בחקלאות או בניקיון, אז יש כוח ואפשר להתמקח.

"והנשים רוצות לעבוד", היא מדגישה. "המשכורת הממוצעת של הגברים היא בין 5,000 ל־6,000 שקל, וזה לא מספיק לגמור את החודש, לאמא עם ארבעה ילדים או אפילו עם שניים. כשאם המשפחה לא עובדת המשפחה יורדת מתחת לקו העוני. כיום כדי להשלים הכנסה יש תופעה חדשה - הרבה מהן מבשלות למשפחות אחרות".

במרכז המבקרים זועבי מציגה לי את המוצרים שהם מוכרים: לצד אלה של סינדיאנת (כולל הסבונים שמיוצרים בשכם), יש גם טחינה מנצרת, למשל, וסירופ חרובים שמאחוריו סיפור על אם שהחלה לייצר אותו כי לבנה היו פטריות בפה, והסירופ הקל עליו מאוד. אחר כך החלה למכור אותו לשכנות, וכיום העמותה משווקת אותו. הסלים הקלועים נמכרים כאן ליחידים, אבל גם לפי הזמנה סיטונאית; עכשיו למשל הושלמה הזמנה למלון הסקוטי בטבריה. בחדר היצירה אנחנו פוגשים נשים ערביות ויהודיות שמשתתפות בסדנת קליעה, כדי להדריך אחר כך סדנאות קליעה בעצמן. בימים אלה מתקיימות שם סדנאות כאלה, במסגרת פסטיבל סינדיאנה שיתקיים עד יום ראשון וכולל גם סדנאות בישול ואירוע מכירה חגיגי. "אנחנו מרגישות שדווקא עכשיו נפתחה ההזדמנות למכור לשוק הישראלי יותר מפעם, יש יותר מודעות לאוכל אורגני ולסחר הוגן", אומרת להב. "אני חושבת שזה התחיל ב־2011 במחאה החברתית. סחר הוגן התחיל להיות בשיח הישראלי". אבל לצד המודעות לסחר הוגן ולצרכנות חברתית, אני אומר, גם הגזענות גוברת. "נכון, הגזענות והשנאה הסלימו. לכן אני מרגישה שנזכה ליותר סולידריות דווקא מאלה שמרגישים נרדפים, מאותם שמאלנים. רק אם נתמוך ונעזור זה לזה נוכל לנצח".

שיתוף בטוויטר שיתוף בוואטסאפ שיתוף בפייסבוק שיתוף במייל

תגיות

47 תגובות לכתיבת תגובה לכתיבת תגובה

46.
"אני יסביר"? מה תסביר, שמאלן אוויל, חוץ מזה
"אני יסביר"? מה תסביר, שמאלן אוויל, חוץ מזה שאפילו עברית אתה לא יודע? מה תסביר, ליצן עלוב נפש, על הצהרת הדס להב הדוחה לא פחות ממך שהיא דווקא בעד הBDS? אין לאף אחד מכם מה להסביר - כל הציבור סולד מכם ובצדק, ורואים את זה מחדש בכל מערכת בחירות. ולגבי השמן שלכם: תדחפו אותו בטפטוף לעכוזכם המצחין כי אף אחד לא יקנה אותו.
BottleOpener  |  23.10.16
43.
פלסטינים בשטחי הרשות הפלסטינית לא כפופים לחוקי ישראליים.
פלסטינים בשטחי הרשות הפלסטינית לא כפופים לחוקי ישראליים. הם כפופים לחוקים שנחקקו ע"י הפרלמנט הפלסטיני והנשיא הפלסטיני. כשהם עוברים על החוקים האלה, משטרה פלסטינית עוצרת אותם, והם נשפטים בבתי משפט פלסטיניים. החוק הבינלאומי מגדיר (באמנת ג'נווה) כיבוש לוחמני בצורה ברורה. כדי שכיבוש כזה יתקיים, התושבים בשטח הכבוש צריכים להיות כפופים למשטר צבאי של המדינה הכובשת. זה לא המצב מאז 1995. אז תמשיך לחיות בעולם הדמיוני שלך, אבל עפ"י המוגדר בחוק הבינלאומי, לא קיים כיבוש. מה שיש, זו אוטונומיה פלסטינית.
Bowtie  |  22.10.16
לכל התגובות